הפסקת אש?

אחרי 17 יום של תקיפות בעזה, העיתונים מנסים, שוב, להתכוונן לקראת הפסקת אש. בפעם האחרונה שדווח על אפשרות רצינית של הפסקת אש, לפני שבוע וחצי, נכשלו המאמצים והלחימה התחדשה. העיתונים, שכמה מהם דיווחו על הפסקת האש ההיא כעל עובדה כמעט מוגמרת, ספגו בתקרית ההיא חלק מהנזק האגבי. היום עורכי השערים זהירים יותר.

"מחפשים הכרעה", מודיעה הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", שבכותרת המשנה שלה מודגש כי "הכרעה עוד לא הושגה וצפויים עוד נפגעים". קוראי "ישראל היום", עיתונו של ראש הממשלה, יקבלו רושם שייתכן שההכרעה כבר הושגה – רושם שמן הסתם נועד להקל על בליעת הפסקת האש בקרב קוראי החינמון, שעורכו ביקש בפתח המבצע "להחזיר את עזה לתקופת האבן".

"הישגים מרשימים לכוחותינו", גורסת הכותרת הראשית של "ישראל היום", שהיא גם היום ציטוט מפי אדם לא מזוהה, ככל הנראה בנימין נתניהו, שלו מיוחסים דברים דומים בהמשך הגיליון (אם כי ללא המלה "כוחותינו"). כותרתו של הדיווח עצמו זהירה: "הפסקת אש? נערכים להחלטה".

הפרשן הבכיר של "ישראל היום", דן מרגלית, מסכים עם ניתוחו של ראש הממשלה. "במה שהושג עכשיו יש כבר הרבה", מסבירה הכותרת הגמלונית שמעטרת את מאמר הפרשנות שלו. המשפט הפותח הוא "הצלחת המלחמה בחמאס אינה צריכה הוכחה נוספת". את הטור חותם מרגלית בטענה שהמבצע בעזה חיזק את מעמדו של נתניהו בקרב הציבור הישראלי. בחלק שלפני כן פורש הפובליציסט שורה של תנאים רצויים להפסקת אש, ומציין כי אם בחמאס ייענו להם, "איני רואה סיכוי כי בממשלה תירקם יוזמה ממשית למנוע מנתניהו להסכים".

ב"ידיעות אחרונות" מביאים קולות של מי שסבורים שדווקא יש לחתור להמשך הלחימה. ידיעה חדשותית המתפרסמת בכפולת העמודים הפותחת של העיתון (איתמר אייכנר, אורלי אזולאי ואליאור לוי) נושאת את הכותרת "רוב בקבינט: להמשיך להילחם". על השער מתפרסמת כותרת בינונית בגודלה, אך חריגה באורכה (במושגי "ידיעות אחרונות"), המפנה לראיון שערכה סימה קדמון: "ליברמן: לא מספיק להגיד שבעל הבית השתגע. הוא צריך באמת להשתגע. שאף מחבל חמאס לא יישאר".

חיילים ישראלים מסדרים תחמושת, פאתי רצועת עזה, 24.7.14 (צילום: מרים אלסטר)

ב"מעריב", שעורכיו (יש לקוות) עדיין עסוקים בחישול זהותו, הכותרת הראשית אינה מפנה לסיקור חדשותי, אלא מוקדשת שוב לטור מאת בן כספית. הכתב והפרשן הבכיר של "מעריב" התבטא השבוע באופן חריג בנוגע לתחושות שמעורר בו מבצע "צוק איתן". כספית סימן את עצמו כתומך נלהב במבצע, עד כדי ביטול עצמי ושלילה של כל אפשרות שישמיע ביקורת על הגוף שיצא למבצע – גם בעניינים שאינם קשורים למבצע באופן ישיר.

הטור של כספית ממוסגר כשיר הלל למבצע "צוק איתן". כספית מתריע כי הפסקת המבצע בשלב זה דינה להתפוצץ לישראלים בפרצוף. "הגיע הזמן להיחלץ ממעגל הרמייה העצמית: 'צוק איתן' הוא נס שקרה לנו, פעמון אזעקה שהופעל בטעות וחשף את מה שהלך ונבנה לידנו ומתחתינו", נכתב בכותרת המשנה של הטור, תחת הכותרת "מחדל עזה". "זה מחדל שנמשך עשרות שנים ושיאו בימי 'עופרת יצוקה', שצריך להיבדק גם על-ידי ועדת חקירה ממשלתית", נכתב עוד. "כל הפסקת אש שאליה ניגרר עכשיו תוביל אותנו לסבב נוסף, אלים ומסוכן מקודמו", כותב כספית.

עורכי עמוד השער של "הארץ", בניגוד לכל עמיתיהם, מעדיפים לשבת על הגדר. "קרי גיבש הצעה להפסקת אש; שני הצדדים ישיבו היום", נכתב בכותרת הראשית הלקונית. ידיעה המתפרסמת בעמ' 4 (גילי כהן ושירלי סיידלר) מציבה סימן שאלה מעל נכונותו של הצד השני לחדול מלחימה: "בצה"ל מעריכים שחמאס מתכונן לסבב לחימה ארוך", נכתב בכותרת. "במערכת הביטחון מעריכים: חמאס מפחית את השיגורים כדי לשמר את ארסנל הנשק המדולל שלו", נכתב בכותרת המשנה.

מדד הממסד

תמציותיהם של שישה טורים ופרשנויות נדפסות על שערו של הטבלואיד הנמכר בישראל, "ידיעות אחרונות", והן מתחלקות כך: חמישה פרשנים ובעלי טור, וסופר אחד (אתגר קרת). בטבלואיד שהוא כנראה הנפוץ בישראל, "ישראל היום" החינמי, מתפרסמות ארבע תמציות: שלושה פרשנים ובעלי טור, ופוליטיקאי שכיהן כראש השב"כ והשר לבטחון פנים (אבי דיכטר).

בטבלואיד "מעריב" מובלטות תמציותיהם של שישה מאמרים: שלושה מאת עיתונאים ובעלי טור, ושלושה מאת קציני צבא בכירים בדימוס. חצי-חצי. אחד מהם, אבי בניהו, הוא גם מושא סיקור, איש יחסי-ציבור ובעל טור קבוע בעיתון. בתחתית השער נמצא מקום גם להפניה לטור בחתימת שר החינוך.

עובדות וטענות

"ישראל היום", 25.7.14

"15 הרוגים בהפצצת בית-ספר של אונר"א בו הסתתרו אזרחים; צה"ל: הנושא נבדק", נכתב כעובדה בכותרת המשנה של הכותרת הראשית בשער "הארץ". גם ב"מעריב", שרק בו וב"הארץ" מוזכר מותם של הפלסטינים על השער, מופיע המידע כעובדה. בתוככי העיתון הופכת העובדה לטענה המיוחסת ל"פלסטינים".

ב"ידיעות אחרונות" בחרו לשבץ את אזכור התקרית דווקא במעמקיה של הידיעה על הגישות השונות בקבינט, וכמו "מעריב" מייחסים את הנתון על "מותם של 15 בני-אדם ופציעתם של 200" ל"פלסטינים". ב"ישראל היום", העיתון שבו חסכו לפני שלושה ימים מהקוראים מידע על משפחה בת למעלה מ-20 נפשות שנספתה בהפצצה צה"לית, התקרית דווקא מוזכרת בשער, אך ללא אזכור ההרוגים: "צה"ל: בודקים את תקרית הירי על בית-הספר של אונר"א". בתוככי העיתון זוכה התקרית לידיעה זעירה, בת 17 מלים, שכמחציתה מוקדשת לטענה שלפיה "לא נשללה אפשרות שמדובר בירי תועה של חמאס".

הפתרון הקל

"מעולם לא הרגשנו יותר מוצדקים להרוג בני-אדם כמו במערכה הזאת", כותבת דנה ספקטור בטורה האישי, החותם את "7 ימים", מוסף "ידיעות אחרונות". "במלחמה הקודמת ישבתי יומיים מול תמונות של ילדים שנהרגו מאש צה"ל בעזה. לא הפסקתי להסתכל על הגופות הקטנות, הנראות כאילו הן רק ישנות, אבל בעצם מכוסות בפיג'מה של דם. במלחמה הזאת לא ראיתי תמונה אחת מעזה, לא איפשרתי אפילו לאחת לחדור אלי.

"הלב שלי בצנע של אמפתיה, כאילו התקנתי חסכמים על הרגשות. לא רוצה לדעת על המשפחה השלמה שנמחקה באמצע ארוחת ערב. זה כאילו שאם אתן לזה לחדור, זה יחליש אותי. [...] הדבר היחיד שאני מרגישה חזק וברור הוא הפטריוטיות. הידיעה שזו מלחמה נכונה, מלחמה של העולם כולו באסלאם הקיצוני שבואו נגיד בכנות, יצא לכולנו מכל חור אפשרי".

פלסטיני בוכה על מות קרוב משפחתו. רצועת עזה, 23.7.14 (צילום: עבד רחים חטיב)

דנה ספקטור אינה כתבת חדשות, והיא אינה מופקדת על סיקור התחומים הקשורים ללחימה ולהשלכותיה. על כן, סיקור מבצע "צוק איתן" ב"ידיעות אחרונות" אינו נפגע במיוחד מכך שהיא חוסכת מעצמה מידע העלול לעורר בה רגשות בנוגע לקורבנות חפים מפשע בצד הפלסטיני. עם זאת, נדמה שהגישה שאימצה לעצמה לא פסחה על עמיתיה שכן נדרשים לעסוק במבצע הצבאי, ב"ידיעות אחרונות" וברוב כלי התקשורת האחרים.

סיקור נרחב של ההרג וההרס שזורעות התקיפות הישראליות ברצועת עזה משול, על-פי ההנחה השגויה הרווחת, להבעת עמדה ביקורתית כלפי המבצע הצה"לי. זוהי, מן הסתם, אחת הסיבות לכך שמידע מפורט על השלכותיה של הלחימה על אזרחי רצועת עזה הוא מצרך נדיר עבור צרכני תקשורת שאינם נמנים עם קוראי "הארץ". הנוהג הזה, המסתיר מהציבור הישראלי את תוצאותיהם של המעשים שנעשים בשמו, אינו מחויב המציאות.

הצגת תמונות מעזה אינה בהכרח מעשה אנטי-מלחמתי. כפי שיש משפטנים ישראלים הגורסים כי פגיעה מסוימת בחפים מפשע ובמטרות המוגדרות "אזרחיות" אינה בהכרח בגדר פשע מלחמה, כך גם כלי תקשורת שאנשיו מבקשים לתמוך במבצע הצבאי יכולים היו להמשיך לתמוך בו, בלי לוותר על הצגת המראות הקשים הנלווים אליו.

ביקורת על מבצע צבאי אינה חייבת להסתכם בקריאה לסיימו ללא תנאי, או בגינוי גורף של כל הלוקחים בו חלק. היא יכולה גם להתמקד באופן שבו הוא מתבצע, ובמעשים הנעשים במסגרתו אף שהתועלת המבצעית שלהם מוטלת בספק. גם מי שקורא להרחיב את המבצע בזמן שהממשלה והצבא חותרים לצמצומו, למעשה מותח ביקורת על אופן ניהולו.

החלטתם של רוב כלי התקשורת להימנע מהצגת ממדי הפגיעה באוכלוסייה האזרחית בעזה, או למצער לייחס מקרים של פגיעה בתושבי הרצועה לטענות של גורמים פלסטיניים עלומים, מעידה לא רק על מידת הגיוס של התקשורת הישראלית – אלא גם על יכולתה ההולכת ומתכרסמת להציג תמונה מורכבת של המציאות.

אזור הדמדומים

גדעון לוי מקדיש את מדורו השבועי, "אזור הדמדומים", לביקור בקיבוץ ניר-עם. "יש גם ישראלים כאלו: מיכה בן-הלל היה רוצה לארח בביתו פליטים משג'עיה, שכונת המוות וההרס שנמצאת במרחק קילומטרים ספורים דרומית-מערבית לביתו", כותב לוי. בתצלום המלווה את הטור, של אלכס ליבק, נראים חיילים רצים לחפש מחסה מאימת פצמ"רים.

המרואיין, מחנך בגמלאות, מציג בפני העיתונאי תפיסה מורכבת: "אם הייתי יכול לארח בבית שלי כמה אנשים משם – הייתי עושה זאת. אני די חצוי בעניין הזה. זה מזעזע מה שקורה שם. אני מודע לכך שכשצבא נכנס במטרה של אפס נפגעים, הוא נכנס באש גדולה. אני ניזון מהתקשורת ואני מבין שהתושבים שם קיבלו התרעה לצאת. אני גם לא חושב שמדינה יכולה לסבול את המצב שכאן, מתחת לאדמה, יכולים לצוץ אדם או חוליה בשטח הריבוני. לכן אני חושב שלא היתה ברירה. אני רק מקווה שהפעם זה ייגמר יותר טוב מהפעמים הקודמות. שנלך בכיוונים אחרים, שאני מאמין בהם. שבעזה תהיה להם תקווה לחיים".

"על הגבעה שמול ניר-עם עומדת קבוצה של תושבי שדרות ועוקבת בהתלהבות אחרי הפצצות הנופלות בעזה", כותב לוי בהמשך הרפורטז'ה. "כשצופי ההצגה הטובה בעיר זיהו אותי, החלה מקהלת ניבולי הפה האלימים כלפי, כמו כמעט בכל מקום שאליו אני מגיע בימים אלו. תושבת האזור הגישה ספרייט צונן לחיילים, שפשטו באותו בוקר על רחובות העיירה, שמא תהיה עוד חדירת מנהרות. שלט חדש, 'באחדות ובגבורה ננצח'. אנחנו הסתלקנו משם".

בלי לברור מלים

"אני אומר בלב שותת דם, באמת שותת, שגדעון לוי התקרב להיות בוגד במולדת. הביקורת על הטייסים העיוורים, שאינם צופים בעיני קורבנותיהם, היתה לטעמי גם זדונית, גם לא רצינית. היא היתה זדונית מפני שניסתה לרפות את ידיהם של לוחמים בעיצומו של קרב" (יואב קרני, מוסף "G", "גלובס").

"פה בניו-יורק אני מרגיש חופשי לדבר בלי לברור מלים, בלי להתגונן, בלי לפחד. וזה מפחיד" (סייד קשוע, כותרת משנה לטור אישי, "מוסף "הארץ").

אחרי המלחמה

גיא רולניק מקדיש את טורו השבועי ב"דה-מרקר" למחירה הכלכלי של המלחמה. רולניק, שראה בשבועות האחרונים כיצד השיח האזרחי מתמוסס ונעלם – ובמידה מסוימת, אפילו בעיתונו שלו – מזכיר אמנם את הצורך להגביל את התוספות התקציביות שיינתנו לצבא, אך הוא מאמין כי הסכנה העיקרית נשקפת לסדר היום הציבורי.

"כל מי שנהנה ממבנה המשק שהתפתח כאן בעשור האחרון, כל מי שראה במחאה החברתית איום על מעמדו החברתי ועל הפריבילגיות הכלכליות והמעמדיות שלו", הוא כותב, "מייחל להחזרתו של סדר היום הצבאי-בטחוני-מדיני. זה סדר היום שמבטיח שמי שהיה חזק ומחובר מפני שלמיליוני ישראלים לא היו כוח והשפעה על הדמוקרטיה הישראלית – לא יאוים בשום דרך".

רולניק מפרט: "נהנים מזה כל הנחקרים והחשודים שהובאו בחודשים האחרונים למעצר או שהוגשו נגדם כתבי אישום. רבים מהם הגיעו למעמד חגיגי זה בעיקר הודות למחאה החברתית, שיצרה אפקט דומינו שהפיל מונופולים, קרטלים, טייקונים, בנקאים, פוליטיקאים, לוביסטים, מאכערים, שוטרים, שוב טייקונים, רבנים, גנרלים, עורכי-דין – שרשרת ארוכה של נוכלים בחליפות, שחוט שני אחד, לכל היותר שניים, מחבר ביניהם. אלה האנשים שחטפו מאיתנו את הדמוקרטיה, שמעשיהם נסתרים מעיני רוב הציבור, אבל הם – ולא הבובות שיושבות באולפנים ומהגגות על חמאס – קובעים מה נמצא על סדר היום, אילו חוקים יעברו ואילו ייקברו ואיך יוקצו המקורות במשק".

כיפת-ברזל בכיכר. תל-אביב, 26.3.14 (צילום: תומר נויברג)

עורך "דה-מרקר", סמי פרץ, שם במרכז טורו את הסוגיה התקציבית. אולי כהדהוד לטורו החריג של בן כספית מלפני כמה ימים, הוא מוצא לנכון להדגיש שביקורת על חלוקת משאבי הצבא אינה בגדר ביקורת על מעשי הצבא.

"קל מאוד להיסחף עם האהדה לצבא וללוחמים הגיבורים (בעיני, כל מי שנלחם בזמן שהציבור הישראלי יושב בבתי-קפה ומפטפט באולפנים הוא גיבור. כולל טייסים) ולפתוח את הקופה הציבורית", נכתב בציטוט מובלט מתוך הטור. "קשה יותר לזכור שגם בתקופה כזו צריך לוודא שהכסף הולך למקומות הנכונים ושמערכת הביטחון מתייעלת ולא גוררת את המשק למיתון כבד". כותרת הטור היא "אל תיגעו בלוחמים, קצצו בשומנים".

לא נכון

הראיון שערכה סימה קדמון עם שר החוץ ליברמן הוא השני ברציפות שמופיע במדורה השבועי. לפני שבוע, בראיון שבו הצהיר ליברמן כי הוא מעוניין בכיבוש רצועת עזה, לא עימתה אותו עם מידע לא נכון שמסר לה (ליברמן טען כי לא נשאר "אפילו יום אחד בממשלת ההתנתקות", מתוך עמדה עקרונית, כשלמעשה הודח מהממשלה משום שסירב לתמוך ביוזמה שהוביל אריאל שרון).

בראיון הנוכחי קדמון היא זו שמעלה טענה לא מדויקת. גם במקרה זה, הטענה השגויה מסייעת לשר החוץ לתקן את תדמיתו הציבורית – הפעם מעט כלפי שמאל. קדמון שואלת את ליברמן מדוע קרא "לא לקנות בחנויות של ערבים". ליברמן מתקן אותה, ומציין כי יש גם ערבים טובים ("ערבים שהם בצבא"), וכי קרא לציבור להחרים רק חנויות של ערבים ש"מזדהים עם חמאס".

חאלד משעל ברצועת עזה, 7.12.12 (צילום: עבד רחים חטיב)

אלי ציפורי, סגן עורך "גלובס", טוען הבוקר בפני קוראי טורו השבועי כי ראש הלשכה המדינית של חמאס, חאלד משעל, "מעולם לא ביקר ברצועת עזה". ציפורי משתמש בפריט המידע הזה כדי לחזק את הטענה שלפיה משעל מנותק מהציבור שהוא מייצג, ומחובר הרבה יותר למארחיו ומממניו בקטאר.

במקרה של הטענה הספציפית לגבי הביקור בעזה, המידע שמוסר ציפורי שגוי. משעל היה גם היה ברצועת עזה, ואף צולם מנשק את אדמתה בביקור מתוקשר שסוקר גם על-ידי כלי תקשורת ישראליים.

בעיתון "ישראל היום" מתפרסמת ידיעה הקובעת כי "ארגון דעאש מחייב נשים לעבור מילה". על-פי כתב חדשות החוץ של החינמון, אלי לאון, "הג'יהאדיסטים בעיראק הוציאו פתווה המחייבת כארבעה מיליון נשים וילדות לעבור מילת נשים". לאון מציין כי בארגון האסלאמי הקיצוני הכחישו את הטענה, אך מתרשל ונמנע מלציין כי כבר אתמול נפוצו באתרי חדשות וברשתות החברתיות עדויות רבות לכך שהפתווה המדוברת היא למעשה מסמך מזויף.

סימנייה

"הילו גלזר עקב מקרוב אחרי חבורות הימין הקיצוני, שמתייצבות לאחרונה מול הפגנות השמאל. הוא השתתף בשיחות של חבריהן בווטסאפ, היה עד להתארגנות הכמו-צבאית של חלקן ונכח בהתנגשויות האלימות בין הצדדים. האם הרצח הפוליטי הבא באוויר?" (כתבת השער של "מוסף הארץ").

ענייני תקשורת

ללא קרדיט. בכל העיתונים מתפרסם תצלום בלתי חתום שבו נראים עצירים פלסטינים בתחתונים, כשידיהם מאחורי ראשיהם, ומסביבם חיילי צה"ל. "התמונה הזו, ככל שידוע בשלב הזה, כך נאמר לי, לא יצאה מדובר צה"ל או מגוף ישראלי רשמי. לא ברור מי צילם אותה וקשה לאמוד בשלב הזה אם היא מזיקה או מועילה לישראל", כתבה אתמול טל שניידר ב"פלוג". כלי תקשורת בינלאומיים שאינם נוהגים לפרסם תצלומים ללא ציון מקורם ציינו כי התצלום נמסר לסוכנויות צילום מידי אתר "וואלה", שם התפרסם לראשונה.

"בתמונות שפורסמו ברשתות חברתיות רואים את הפלסטינים לאחר שהגיעו למתקן המעצר בישראל כשהם לבושים במדים כחולים ומרביתם מכוסי עיניים", כותבות גילי כהן ועמירה הס ב"הארץ", בידיעה המוקדשת למעצר ההמוני. התמונות שעליהן הן כותבות, אלו עם הבגדים הכחולים (להבדיל מתצלומי העצירים חשופי הגוף), ככל הנראה אינן קשורות למבצע "צוק איתן", כפי שפורסם כאן אתמול.

רשות השידור לנתניהו. במוסף "7 לילות" מראיין רז שכניק את יגאל רביד, המנהל מאבק משפטי נגד משה נסטלבאום, המנהל שלדבריו התנכל לו באופן סדרתי. האלמנט הגרפי הבולט הוא תצלום של רביד בשחור-לבן (יונתן בלום), אוחז בשלט שעליו נרשמה כותרת הראיון: "אני עובד במקום שמנוהל על-ידי חבורה מסואבת שצריכה ללכת הביתה". בין היתר מספר רביד כי מנכ"ל רשות השידור, יוני בן-מנחם, הציע לו תפקידים בכירים כדי שיבטל את תלונתו נגד נסטלבאום.

מנכ"ל רשות השידור, יוני בן-מנחם (צילום: פלאש 90)

הראיון, שבאופן טבעי מאשרר שוב את התפיסה הרווחת כלפי הגוף הציבורי אכול השחיתות, מלא בדוגמאות הממחישות את עומקה של אותה שחיתות. אחת מאותן דוגמאות קשורה לאשת ראש הממשלה. "נסטלבאום, תוך כדי ההליך המשמעתי נגדו, הפעיל מקורבים כדי לנסות להגיע לשרה נתניהו", אומר רביד. "למה דווקא אליה?", שואל שכניק. "הוא סבר שבכוחה לאשר את מינויו למנהל הטלוויזיה", משיב רביד.

כשמתבקש המרואיין להביא דוגמה להתערבות הפוליטית בעבודת רשות השידור, הוא שולף את הדוגמאות הבאות: "כשהיחצן שעיה סגל עבד אצל ראש הממשלה [נתניהו], קיבלו העורכים ברדיו ובטלוויזיה הנחיות לקדם אייטמים שמייצג המשרד שלו, כולל אייטם הזוי על פתיחת מרכז הסיינטולוגיה בישראל. [...] לפני שנה נחום ברנע פירסם שיוני בן-מנחם משמש צינור להעביר לעיתון כווייתי רכילויות על הליכוד. אתה קולט? נתן אשל מעביר באמצעות יוני פיסות מידע לעיתונאי שהוא מכיר! אף אחד מהגורמים לא הכחיש, ואני הייתי בהלם. זו דוגמה מובהקת לחיבוק הגדול בין לשכת ראש הממשלה ליוני, שמונה על-ידיה למנכ"ל".

אחד המשפטים הכלולים בתגובת רשות השידור לדבריו של רביד הוא "נסיונותיו לקשור את גברת נתניהו לענייניו בזויים".

פספוס. קלמן ליבסקינד שוב מקדיש את טורו השבועי ב"מעריב" להסברים בנוגע להדרה של בני מגזרו מהתקשורת, במקום להקדיש אותו לעיסוק בנושאים (אחרים) שבני מגזרו אינם יכולים, לדבריו, להחדיר לזירה התקשורתית. במקום לנצל באופן יעיל יותר את הבימה ואת הכוח שניתנו לו מתוקף תפקידו, העיתונאי הבכיר, הוותיק והמוערך מעדיף שוב לתחזק את תדמיתו כקורבן.

ארס-פואטיקה. במוסף הדגל של "ידיעות אחרונות" מספק בעל טור הדגל, הזמר שלמה ארצי, הצצה אל מאחורי הקלעים של כתיבת הטור: "מדי פעם, ביושבי או בעומדי, אני כותב לעצמי פתקים בתוך האייפון שלי, על מה שעובר עלי באותו רגע, או שמישהו לוחש לי באוזן באופן פרטי, או בטלוויזיה המדברת נון-סטופ. אבל שלא כמו כל הווטסאפים, איני שולח את הפתקים לאיש, אלא שומר אותם לעצמי, עד שיום אחד, בשנייה אחת, אני מוחק וזהו. אז הנה אסופה מקרית מתוך מה שכתבתי, אבל לא מחקתי בעשרת הימים האחרונים, עד יום שלישי השבוע".