כאשר "מעריב" גסס תחת מנהיגותו של נוחי דנקנר, נפערו לרווחה הפרצות שנבעו בחומת המגן שקברניטיו ניסו להקיף באמצעותה את עצמם מפני הדלפות על הנעשה בתוכו. ככל שהתרופפה אחיזתו של דנקנר בעיתון, גברה תעוזתם של עיתונאיו ועובדיו, והם שיתפו יותר ויותר את הציבור במידע על מה שהתרחש בקרביו.

יושרה אינה ניתנת לחלוקה. גם לא יושרה של עיתון. "ישראל היום" מכריז על מחויבותו לומר את האמת, אבל התנהלותו העיתונאית מזימה, לא פעם, את ההבטחה הזו

הווידויים הללו גוללו תמונה מכוערת של מעורבות גסה מצד ההנהלה העסקית של העיתון בתכניו, ושל שעבוד שיקוליה העיתונאיים של המערכת לאינטרסים של המו"ל. אחד הממצאים המובהקים שעלו מחשיפת ההתנהלות הפנימית של "מעריב" בתקופה ההיא היה שבתרבות ארגונית המבוססת על יושרה מפוקפקת, לא ניתן להפריד בין מערכת התוכן למחלקה המסחרית. ארגון תקשורת שבראשו עומדים אנשים הפועלים ממניעים זרים מזדהם כולו.

ההתנהלות העגומה שנחשפה לפני שנתיים ב"מעריב" לא הפתיעה. סימניה ניכרו מעל דפי העיתון, והם זוהו ונדונו בהרחבה באתר זה. החידוש היה בהיקפה של התופעה ובעומק חדירתה למערכת העיתונאית. ככל שקרב רגע פרידתו של דנקנר מ"מעריב" חשו עובדיו על בשרם את דפוס ההתנהגות העסקי שממנו התעלמו קודם לכן, או שנתנו לו גיבוי בסיקוריהם המוטים. הם החלו להתלונן על כך שהבטחות שהשמיע על עתידם ועל שמירת זכויותיהם לא קוימו, ועל כך שאמינותו אינה עומדת במבחן. עובדי "מעריב" חשו מרומים.

עם כל ההבדלים המובנים מאליהם, כתבתו המאלפת של איתמר ב"ז על המודל העסקי העלום של "ישראל היום" מלמדת אף היא על תרבות ארגונית בעייתית. ההבדל נעוץ, כמובן, במצב העסקי הבסיסי של החינמון לעומת "מעריב" בתקופת דנקנר. ברחוב קרליבך בתל-אביב התנהל עיתון שמלכתחילה (עוד לפני שנרכש על-ידי דנקנר) היה ברור שבסיסו הכלכלי רעוע, בעוד ש"ישראל היום", מרגע היווסדו, הוא עיתון בעל גב כלכלי איתן. אלא שברמה העקרונית יש דמיון לא מבוטל בהתנהלותם של שני העיתונים ובמניעיהם של שני המו"לים שהחליטו לממן אותם.

נוחי דנקנר, מו"ל "מעריב" לשעבר. מאחור: העורך והיחצן ניר חפץ, לשעבר דוברו של נתניהו (צילום: פלאש 90)

דנקנר רכש את "מעריב" כדי להשיג מטרה פוליטית-ציבורית; שלדון אדלסון ייסד את "ישראל היום" מתוך מניע זהה. דנקנר האמין שבעלותו על "מעריב" תסייע לו במאבקיו הציבוריים (לקידום עסקיו, לביצור מעמדו ולמלחמתו ב"דה-מרקר"); אדלסון העריך כי הקמת "ישראל היום" תתמוך בבן-חסותו, ביבי נתניהו, ותקדם את משנתו הפוליטית (של נתניהו ושל אדלסון עצמו). מהדמיון הזה נגזרה התנהלותם העיתונאית והעסקית הן של "מעריב" והן של "ישראל היום".

בראש עמ' 2 של "ישראל היום" מתנוססות, מדי בוקר, חמש הדברות המתוות, כמוצהר, את דרכו. הראשונה שבהן מכריזה: "לומר את האמת, ישר ולעניין". הכתבה של ב"ז מציבה סימן שאלה נוקב מעל השבועה הזו במה שנוגע להתנהלותו העסקית המוצהרת של העיתון.

ב"ז מראה שבניגוד להודעות רשמיות של נציגים בכירים של העיתון על היותו מבוסס על מודל עסקי תקף, התנהלותו המסחרית בפועל אינה מתיישבת עם כך. העיתון מציע שטחי פרסום במחירים שהם לעתים קרובות נמוכים ב-70%–87% ממחירי המחירון הרשמי שלו. גם ב"ידיעות אחרונות" יש פער בין המחירון הרשמי למחיר בפועל, אך מהבדיקה העכשווית עולה כי הפער קטן יותר, והוא נע בין 35%–50%. במקרים מסוימים מגיע פער מחירי הפרסום בין שני העיתונים לפי שלושה (25 אלף שקל לעומת 80 אלף שקל – בהתאמת שטח ומיקום).

"לומר את האמת, ישר ולעניין". עורך "ישראל היום", עמוס רגב (צילום: "העין השביעית")

מאליה נגזרת המסקנה שבהתנהלות עסקית כזו, לא ייתכן ש"ישראל היום" מצליח, באמצעות הכנסותיו ממודעות, לפצות את עצמו על נכונותו לחלק את גליונותיו חינם. ואם כך, מה אמינותן של ההצהרות על תקפותו של מודל עסקי שעל-פיו מתקיים העיתון ומתפתח?

אפשר לטעון שבשוק הפרסום הזאבי המתנהל היום אין לתפוס עיתונים במלתם על מחירוני הפרסום המוצהרים שלהם. כל עיתון נותן הנחות למפרסמים, ומבחינה זו "ישראל היום" אינו שונה מעיתונים אחרים. אלא שנראה כי פערי המחירים בחינמון, בין המוצהר לנדרש בפועל, חורגים ממתחם הסבירות העסקית, מה גם שההתנהלות הזו מתקיימת על גב פיננסי שאינו נהנה מאגורה מחלוקת גליונותיו לציבור הרחב – 400 אלף עותקים בסופי-שבוע ולמעלה מ-300 אלף בימי חול, על-פי הצהרות העיתון (מספר קטן מהעותקים מחולק לבתים, חינם או תמורת סכום חודשי נמוך בהרבה ביחס למחירי השוק).

המסקנה המתבקשת: האיתנות העסקית של "ישראל היום" (והיא אכן כזו, כפי שמעיד מוסר התשלומים הגבוה של העיתון לספקיו) נשענת, כנראה, במידה רבה על נדיבותו של שלדון אדלסון, ולא על היחס המקובל בעולם העסקי בין עלויות לרווחים.

יושרה אינה ניתנת לחלוקה. גם לא יושרה של עיתון. "ישראל היום" מכריז על מחויבותו לומר את האמת, אבל התנהלותו העיתונאית מזימה, לא פעם, את ההבטחה הזו. האופן שבו הוא מסקר את ראש הממשלה סותר באופן רציף את הדבקות המוצהרת באמת. אתר "העין השביעית" המחיש זאת אינספור פעמים.

לא פעם להיטותו של החינמון להציג את נתניהו באור חיובי, ויהיו העובדות לא נוחות לראש הממשלה כאשר יהיו, מביאה אותו לשקר ממש (האופן שבו ציטט את "גלובס", שחשף חשבון בבעלות נתניהו במקלט מס), לזייף (השמטת מלים מתריסות כלפי נתניהו מתצלום מכתב התאבדותו של משה סילמן), להסתיר מידע (תשלום עבור חוות דעת שכתב פרופ' ברק מדינה נגד הצעת החוק שנועדה להגביל את יכולתו של העיתון להפיץ גליונות חינם), ולהטעות (האופן שבו הוצג פרופ' אלן דרשוביץ בחינמון ליד מאמר שפירסם בגנות הצעת החוק האמורה).

כתבתו של איתמר ב"ז מצביעה על כך שסטייה מהאמת אינה זרה גם לזרוע הניהולית והעסקית של החינמון. הממצא הזה אינו מפתיע: עיתון שקם כדי לשרת את צרכיו הפוליטיים והתדמיתיים של נתניהו – ויהי מה! – עושה הכל כדי לממש את שליחותו. בהתנהלותו העיתונאית, וגם בדרך שבה הוא מכלכל את עסקיו ומצהיר עליהם.