באחת הסצינות בסדרת סרטי "האקדח מת מצחוק", פונה הבלש פרנק דרבין בגילומו של לסלי נילסן לרעייתו של שוטר שנפצע בפעולה ומבטיח: "אנחנו לא ננוח לרגע עד שנמצא את האחראים למעשה הזה", ומיד נפנה לשוטר שלצדו ומפטיר: "עכשיו קדימה, בוא נלך לאכול ארוחת צהריים".
עמית סגל (צילום: יהודה שגב)
כשהחלה פרשת חטיפתם של שלושת הנערים, היה שר החוץ אביגדור ליברמן כבר הרחק מכאן, בביקור רשמי באפריקה (נכון לכתיבת שורות אלה הוא עדיין שם). בזמן שהקבינט המדיני דן בחיפושים אחר החטופים ובסכנה שהשטח כולו יהפוך לתבערה אחת גדולה – הוא צולם בחוף-השנהב עטוף בגלימה מסורתית צבעונית, כתר מוזהב מעטר את ראשו, שרשרת מתכת משתלשלת מצווארו, ומאחוריו קבוצת מקומיים.
מהפוזיציה הזאת שיגר ליברמן לעולם החיצון את תובנותיו על המצב, ביניהן "ישראל תעשה כל שנדרש כדי שהנערים יחזרו", אך לא מיהר לקצר את שהותו בת עשרת הימים, הכוללת דילוגים בין חמש מדינות אפריקאיות שונות.
אל הרווח שבין שר חוץ שמצולם אי-שם בטקס תרבותי מנותק לבין הצהרות כמו "ישראל-ביתנו לא תתמוך עוד בשחרור מחבלים" (הצהרה שבהחלט היתה יכולה לחכות שהרי לעת עתה טרם הגיעה העת לשחרור מחבלים, ואיש אינו ערב שמדובר בחטיפה לצורך מיקוח או אפילו שהשלושה עודם בין החיים) – נכנס הכתב הפוליטי של ערוץ 2 עמית סגל, שביקש במאמר שפירסם ב-mako ובפייסבוק להזכיר לשר החוץ שעד היום מפלגתו דווקא תמכה כאיש אחד ובאופן מוחלט באופציה של שחרור מחבלים:
"בכל שחרור מחבלים בשנים האחרונות שרים ממפלגתו של ליברמן הצביעו בעד, מעסקת שליט (אהרונוביץ' ולנדבר) ועבור בכל אחת משלוש הפעימות האחרונות. אולי סטס מיסז'ניקוב הוא היחיד משרי ליברמן שיכול להצהיר שלא תמך באף שחרור: מההצבעה על עסקת שליט הוא נעדר לטובת ערב אלכוהול".
ליברמן בתגובה קצף והתפלמס בדף הפייסבוק שלו: "עמית סגל מנהל מזה זמן קמפיין נגד ישראל-ביתנו מטעמים לא ענייניים ולא מקצועיים. מה שמטריד בעיקר בעניינו של עמית סגל הוא שכתב של ערוץ מרכזי בישראל מתקשה בהבנת הנשמע ולא מבין כשיו"ר מפלגה אומר שעד היום היה לשרים במפלגה חופש הצבעה ומעכשיו תהיה עמדה אחידה בעניין שחרור מחבלים. מכיוון שלא מדובר באמת בכתב אובייקטיבי אלא בכתב חצר המשרת באופן קבוע חברי-כנסת מסוימים, יש להתייחס לדברים בהתאם".
ברנע, קרא, גילת, אברמוביץ', עובדיה
ההאשמה הזאת מצטרפת להאשמות קודמות של שר החוץ כלפי עיתונאים שסיקרו את דבריו, וכוונו בדרך כלל דווקא כלפי אלה שדיווחו על עובדות יותר מאשר אלה שהביעו דעות. רק לפני שבועיים האשים ליברמן את סגל ב"ניהול הקמפיין עבור ח"כ רובי ריבלין", אחרי שסגל הראה כיצד ליברמן התחייב לתמוך במועמד של נתניהו, עד ששינה את עמדתו. בעבר הטיח ליברמן בכתב ספי עובדיה כי הוא "עובד או מחלטר בערוץ 10", כאשר זה ניסה לשאול לעמדתו בעניין פריסת החובות לערוץ – האשמה שגויה לשאלה לגיטימית בעיתוי הנכון (דיונים בוועדת הכלכלה בנוגע לעתיד הערוץ).
נחום ברנע (צילום: יהודה שגב)
את נחום ברנע כינה "עיתונאי קטן שלי ושקרן גדול שלי" ו"שקרן בלתי נלאה", ואף הציע להעניק לו "פרס שקרן ישראל לעיתונות", בעקבות ציטוט שהופיע בטורו של ברנע מפי חבר במשלחת של השר לבוסניה-הרצגובינה. ליברמן טען שהציטוט כלל טעויות עובדתיות, זניחות למדי (חבר המשלחת טען ש"הירושלמים התפעלו" מבוסניה – ליברמן הבהיר שרק שניים מעשרת החברים במשלחת מתגוררים בירושלים) והאשים את ברנע בסילופים סדרתיים, למשל בתיאור מינוייו בשירות החוץ ובטיעון של ברנע שלפיו סגנו, דני אילון, הודח מתפקיד סגן שר החוץ (ליברמן הבהיר כי אילון לא באמת הודח, הוא רק "לא נכלל ברשימת ישראל-ביתנו לכנסת הבאה").
ערוץ 10, ובעיקר הכתב המשפטי ברוך קרא, שסיקר באינטנסיביות את פרשת החשד לשוחד של ליברמן ואת פרשת השגריר, היו יעד קבוע להשמצות בלתי פוסקות משר החוץ, כולל טענה שלפיה הערוץ "סוחט באיומים ומפעיל לחץ על המעורבים בתיק שלי" וכי קרא "מאיים", לא פחות, על כל מי שמנסה להיות אובייקטיבי בעניינו. את אמנון אברמוביץ' ומרדכי גילת כינה "אלוף המושחתים וסגנו". ויש דוגמאות נוספות.
ליברמן בהחלט זכאי להילחם על האמת שלו – מירושלים, מנוקדים וגם מישות אפריקאית כלשהי. אם הוא סבור שסגל אינו מדייק או ברנע שוגה – זכותו המלאה להתפלמס איתם, גם בפומבי. אבל הטקטיקה שליברמן אימץ בשנים האחרונות מעיבה על התדמית שהוא מנסה לקדם של פוליטיקאי מתוחכם ורב-השראה, ודווקא מחזקת את אלה שראו ורואים בו בריון שכונתי גס רוח שחובט ללא רחם בכל מי שמסרב לרקוד לחלילו, ונוקם באכזריות בכל מי שאינו מסכים עימו.
ליברמן בחוף-השנהב. "ידיעות אחרונות", 15.6.14