הבית הגדול

הודעתו של בנימין בן-אליעזר כי הוא מסיר את מועמדותו לנשיאות המדינה בעקבות חקירת משטרה בחשד שקיבל שוחד תופסת באופן טבעי את הכותרות הראשיות והעמודים המרכזיים בכל עיתוני הבוקר.

על-פי החשד המרכזי, בן-אליעזר קיבל הלוואה בסך 400 אלף דולר מאיש העסקים אברהם נניקשווילי לצורך רכישת דירת פנטהאוז מפוארת ביפו, בשווי תשעה מיליון שקל. על אף שהחשד התגלגל לחקירה ימים אחדים לפני הבחירות לנשיאות, התהיות בדבר מימון הבית המפואר ביפו אינן חדשות. לפני כארבעה חודשים העלה אלדד יניב סימני שאלה ביחס לסוגיית מימון הבית בטור שפורסם באתר "וואלה".

שער "מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", 21.2.14

למחרת היום, בתזמון אומלל, הוקדשה כתבת השער ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" לראיון נשיאותי עם בן-אליעזר. תחת הכותרת "אני רוצה להיות האבא של העם" שיבח בן-אליעזר את עצמו ותיאר בצבעים ורודים את תוכניותיו לנשיאות.

המראיין, יובל קרני, התייחס בשולי הכתבה לביתו החדש של פואד. "לפני כשנה העתיק בן-אליעזר את מקום מגוריו מראשון-לציון לדירה יפה עם נוף לים בשכונת עג'מי ביפו", כתב קרני והוסיף הסבר: "הבית הגדול בראשון היה שומם מדי, וגם רעייתו דולי שהתה תקופה ארוכה לצד ילדיהם שחיים בארצות-הברית".

העובדה שבמקום "הבית הגדול" שהיה "שומם" רכש פואד דירה בשטח של כ-200 מ"ר, הכוללת חמישה חדרים ועוד מרפסת ששטחה כ-100 מ"ר, לא הוזכרה בכתבה של "ידיעות אחרונות". גם לא נשאלו שאלות באשר למקורות המימון.

אריק בנדר מזכיר הבוקר ב"מעריב" כי לפני כשלושה שבועות העניק בן-אליעזר ראיון לעיתון ובו דווקא התייחס למקורות המימון לבית. "הוא עלה 8.25 מיליון שקל", אמר אז לכתב "מעריב" יעקב בר-און. "כשרכשתי אותו לפני שנתיים וחצי לא ידעתי שאתמודד על הנשיאות. הגעתי אליו עם חסכונות שצברתי ב-60 שנות עבודה, ולאחר שמכרנו את הדירה שלנו בראשון-לציון".

מיזם הנדל"ן ביפו שבו רכש בנימין בן-אליעזר דירה, 7.6.14 (צילום: גדעון מרקוביץ)

ביום שישי זומן בן-אליעזר למתן עדות במשטרה. שם, ככל הנראה, לא השתכנעו מתשובה זו או תשובות אחרות שסיפק, והפכו את מתן העדות לחקירה באזהרה. עד מוצ"ש כבר הודיע פואד על פרישתו מהמירוץ.

אם לקרוא מאמר אחד על החקירה והפרישה כדאי לבחור בזה של גידי וייץ, עיתונאי "הארץ". הנקודות המרכזיות נכללות גם בעיתונים אחרים, בטורים מאת פרשנים אחרים, אולם מאמרו הוא הבהיר והנוקב ביותר.

נשמע הגיוני

בהעדר בן-אליעזר עולים סיכוייהם של מועמדים אחרים לזכות במשרת נשיא מדינת ישראל. יהונתן ליס מספק ב"הארץ" את המיפוי המפורט ביותר של ההצבעות הצפויות. "בימים האחרונים ציירו במטות המועמדים ריבלין, איציק, שטרית, דורנר וגם במטה בן-אליעזר תמונה מביכה, ולפיה כל אחד מהם יזכה ב-30 תומכים לפחות בסיבוב הראשון – כלומר ש-150 חברי-כנסת לפחות ישתתפו בהצבעה", כותב ליס, ובכל זאת מנסה להעריך מה תהיה התפלגות ההצבעה, בהנחה שיש רק 120 חברי-כנסת.

עורך "דה-מרקר" סמי פרץ קורא הבוקר, כמו אחרים, לחייב נבחרי ציבור בחשיפת הצהרות ההון שלהם. כפולת עמודים בהמשך העיתון, מאת צבי זרחיה, מוקדשת לדירות שבבעלות המועמדים לנשיאות. דליה איציק, כך מוזכר, רכשה לפני כשנה דירה בפרויקט גן-העיר בתל-אביב מחברתה רונית רפאל, בעלת רשת לטיפולי קוסמטיקה. עבור הדירה (3 חדרים, 128 מ"ר, עם חניה, בקומה 13 מ-26) שילמה 4.5 מיליון שקל.

דליה איציק בביתה, 2.1.13 (צילום: נתי שוחט)

ב"מעריב" יוצא בן כספית להגנתה של איציק. כספית מזכיר שתחקיר ערוץ 2 שפורסם לפני שנים הסתיים בדחיית הביקורת מצד מבקר המדינה דאז מיכה לינדנשטראוס (כספית אינו  מזכיר מה היו ממצאי התחקיר), ומוסיף: "כשהיתה יו"ר הכנסת, ביטלה איציק את התקנה שהקנתה ליו"רים של הכנסת לשכה, נהג ומזכירה לכל ימי חייהם. היא קבעה שהנוהג הזה יבוטל 'ממנה והלאה', ובכך הפסידה מיליונים (לא מזמן היא נאלצה להיפרד מהנהג ומהמזכירה ומהלשכה, בגלל התקנה שהיא עצמה התקינה).

"בעניין הדירה, הרמתי אתמול בערב טלפון לאיציק. הנה מה שאמרה: הדירה בתל-אביב עלתה 4.5 מיליון שקל. לא ארבעה חדרים, כפי שפורסם, אלא שלושה חדרים בלבד. הילדים עזבו את הבית, לא צריך כל-כך הרבה חדרים. ומאיפה הכסף: משכנתה מבנק לאומי בסך שני מיליון שקל, סיוע מההורים של דני (בעלה), שמכרו את דירתם בסך חצי מיליון שקל, והדירה בירושלים שתימכר. נדמה לי שזה נשמע הגיוני". כספית עושה לעצמו ולאיציק חיים קלים כשהוא מתרכז בסוגיית הדירה של איציק בלבד, ומתעלם מביקורות אחרות שנמתחו עליה.

"ידיעות אחרונות", הנוטה חסד לאיציק באופן קבוע זה שנים ארוכות, אינו מקדיש לה הבוקר ידיעה או טור מיוחדים, אולם שניים מהפרשנים הבכירים בעיתון מביעים דעתם על פרישת בן-אליעזר בפרט והשחיתות הפושה במערכת הפוליטית בכלל.

נחום ברנע נשמע מפוכח: "הימים שבהם הציבור התייחס בסלחנות לחייהם הפוליטיים של נבחריו, למקורות ההכנסה שלהם, להתנהגות שלהם כלפי הכפופים והכפופות להם, הלכו ואינם עוד. אפשר לברך על הזמנים החדשים או להתגעגע לישנים, אבל אין טעם להתכחש למציאות".

סימה קדמון, לעומת זאת, מזועזעת מהסיאוב והשחיתות שמתגלים לאחרונה במערכת הפוליטית הישראלית. אחרי שהופתעה עד עמקי נשמתה מהשחיתות שדבקה בראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, יקיר מערכת "ידיעות אחרונות", היא תוהה: "האם אין פוליטיקאים שידיהם נקיות? האם בין הפוליטיקאים מעטים כל-כך אלה שמועמדותם לא תפתח מיד קופת שרצים ותוליד חקירה פלילית? ואיך זה שאנשים שעל ראשם מרוחה חמאה מעיזים בכלל לצאת לשמש? האם מדובר בליקוי מאורות מוסרי שלהם, או שאולי זה פיחות נורמטיבי וערכי של החברה הישראלית כולה, שמצמיח מועמדים כאלה?".

כדי להבין כיצד הגיעה המערכת הפוליטית למצב זה מומלץ לקדמון ראשית לכל להתבונן בעצמה ובעיתונאים שסביבה, ולהכיר בכך שהקו שהוביל בשנים האחרונות העיתון שבו היא כותבת, כאילו עבירות של הפרת אמונים אינן ראויות לחקירה וענישה מחמירה, תרם במידה לא מבוטלת לתחושה של אנשי הציבור בישראל כי מותר להם לפעול על הגבול שבין הלא-מוסרי לפלילי. השיא הקומי בטור מגיע כשקדמון כותבת: "יש חשק לצעוק: מושחתים, נמאסתם!".

אגב, ביחס למועמד מאיר שטרית מזכיר צבי זרחיה ב"דה-מרקר" כי לפני כשנתיים העריך העיתון "פורבס" את הונו ב-55 מיליון שקל, שווי שזיכה אותו במקום הרביעי ברשימת הפוליטיקאים העשירים בישראל. "כל חיי אני עובד כאיש ציבור, ממשכורת של איש ציבור ולא בעסקים", אמר אז שטרית. נראה שהסיכויים הקלושים של שטרית לזכות במשרת הנשיא משאירים לעת עתה בצד את סימני השאלה בדבר נסיבות צבירת ההון המרשימה של איש הציבור.

נניקשווילי

פרישתו של בן-אליעזר מכוונת תשומת לב גם אל איש העסקים אברהם נניקשווילי, מעניק ההלוואה מעוררת המחלוקת. "נניקשווילי, נשוי ואב לארבעה, בנה את עצמו בעשר אצבעות", כותבים עופר פטרסבורג וירון דורון ב"ידיעות אחרונות". הידיעה על איש העסקים נושאת כותרת בנוסח "המיליארדר המסתורי שידו בכל", אך אינה מסלקת את המסתורין. לפי השניים, "את הונו עשה נניקשווילי בעסקאות נפט עם מדינות ברית-המועצות לשעבר. הוא ניצל את קשריו עם בכירי השלטון הסובייטי לקידום עסקאות אנרגיה רווחיות".

ב"דה-מרקר" מתפרסמת רשימה מעמיקה יותר על נניקשווילי, מאת אבי בר-אלי, הסוקר את החברות בין איש העסקים לבכירי השלטון בישראל, לא ברוסיה. "אמנם, בסקירה זו קשה להצביע על נקודות הצטלבות מובהקות בין צורכי איש העסקים ליכולתו של השר [בן-אליעזר] לסייע ברגע הנתון. עם זאת, ניתן ללמוד ממנה על התעניינות גוברת והולכת מצדו של נניקשווילי בעולם התשתיות הישראלי ועל כמה אבני דרך רגולטוריות קשות שאותן צלח", כותב בר-אלי. ליאור גוטמן ותומר גנון מדווחים ב"כלכליסט" על הקשרים של נניקשווילי עם בכירים אחרים בישראל: גבי אשכנזי, מוטי פרידמן ומשה טרי.

לא המערכת שלנו

יוני הרש מדווח ב"ישראל היום" כי בספר זכרונות שמפרסמת בימים אלה הילרי קלינטון, טוענת שרת החוץ האמריקאית כי הממשל האמריקאי ביצע "טעות טקטית" כשהתעקש עם ישראל על הקפאת הבנייה בהתנחלויות בשנים 2009–2010. "היא מסבירה כי ההקפאה דווקא הקצינה את עמדותיו של אבו-מאזן", כותב הרש.

בהמשך הידיעה מזכיר כתב "ישראל היום" בארה"ב כי מאמר המערכת של ה"ניו-יורק טיימס" מסוף-השבוע האחרון הביע תמיכה בעמדתו של בנימין נתניהו באשר לממשלת האחדות הפלסטינית. "ארה"ב חייבת להיות זהירה ולמצוא דרך כלשהי להפריד בין תמיכתה בממשלה החדשה לבין אימוץ של חמאס וההתנהגות האלימה ומלאת השנאה שלו", נכתב במאמר. "[...] נתניהו צודק בעמדתו שחמאס, ארגון בגיבוי איראן שהשתלט על רצועת עזה בשנת 2007, הוא אלים, קיצוני ומחויב להשמדתה של ישראל". "יכול להיות שנתניהו צודק?", תוהה בועז ביסמוט בטור דעה נלווה, ומותיר את מלאכת ניסוח התשובה לקוראי "ישראל היום".

גם ב"מעריב" מתפרסם דיווח על המאמר ב"ניו-יורק טיימס" וספרה של קלינטון. "המאמר שהתפרסם בעיתון הניו-יורקי נחשב ליוצא דופן", כותב יובל בגנו, "שכן מדובר בכלי תקשורת המתנגד באופן עקבי למדיניות נתניהו ותומך בעמדת הבית-הלבן במשברי השנים האחרונות בין המדינות".

ב"ידיעות אחרונות" מדווח אך ורק על הספר שמוציאה קלינטון ועל האמירה בו בדבר הקפאת הבנייה בשטחים, בלי להזכיר את מאמר המערכת החריג ב"ניו-יורק טיימס" שתומך בעמדת נתניהו. כך גם ב"הארץ", אף על פי שלו הזכויות לפרסם בישראל את תכניו המתורגמים של ה"ניו-יורק טיימס".

חוסר עניין לציבור

עמירה הס מקדישה את טורה השבועי ב"הארץ" לתהיות מדוע לא זכו רשימותיה בדבר גירוש המוני של בדואים בשטחי הגדה המערבית, המתוכנן בימים אלה ממש, לתשומת לב ראויה.

"קיבלתי טלפונים ודוא"לים ספורים, בעיקר מפעילות-שטח ממחסום ווטש שרואות את מציאות הגירוש מול עיניהן, וזהו", משתפת הס את הקוראים (המעטים, יש להניח) של טורה. "ואז התחלתי לנסות ולהסביר את פשר האלם והאין-זעזוע".

בין היתר סונטת הס בעורכי עמוד הבית של אתר "הארץ", על השיקולים המנחים אותם. את רשימתה היא מסיימת בציון עובדה: "ביום שלישי הבא אמור המינהל-האזרחי לדון במועד הפקדה להתנגדויות לתוכניות לגירוש הבדואים מהמאהלים שלהם וריכוזם נגד רצונם בעיירות צפופות שיהרסו את אורח חייהם, פרנסתם והמרקם החברתי שלהם".

ב"דה-מרקר" מדווחת מירב ארלוזורוב כי ממשלת ישראל עתידה לאשר היום הקמת ועדת שרים ייעודית "לטיפול בבעיות הבדואים". לפי ארלוזורוב, "ועדה זו מוקמת שבועיים לאחר שהממשלה אישרה את הקמתה של ועדת שרים לטיפול בבעיות האוכלוסייה הערבית בישראל, בראשות ראש הממשלה. משמעות המהלך היא שהטיפול בבדואים הוצא מוועדת השרים הכללית לטיפול בבעיות המיעוטים, והוא ייעשה בנפרד".

חיים לוינסון מדווח ב"הארץ" כי קצינים במינהל-האזרחי סירבו להעלות הצעות לסנקציות שניתן להטיל על הפלסטינים. לפי דיווחו, "לאחר שהתבקשו לעלות הצעות, כל אחד בתחומו, לפגיעה באוכלוסייה הפלסטינית, קם אחד מקציני המטה בישיבה ואמר כי אם המינהל-האזרחי יטיל סנקציות נגד האזרחים הפלסטינים, אין להם (לקציני המטה) זכות קיום, כי תפקידם הוא לשרת את האוכלוסייה הזו. דבריו זכו לתמיכה ניכרת בקרב עמיתיו, שסירבו גם הם לשתף פעולה עם המהלך".

אופטימיסט

זאב קליין מדווח במדור הכלכלי המצומצם עד מאוד של "ישראל היום" על חדשות טובות. לפי דירוג "מחיר" האושר העולמי, של סוכנות הידיעות בלומברג, "בישראל נקודת אושר אחת היא הזולה ביותר, והישראלים גם מרוצים מהחיים יותר מבשאר מדינות המערב". ידיעה מלבבת נוספת מאת קליין הרואה אור במדור הכלכלי של העיתון נושאת את הכותרת "ישראל כבר לא בצמרת מחירי הדיור". לפי דירוג של מכון מחקר בשם נייט פרנק, "ישראל ממוקמת רק במקום ה־18 בעולם בעליית מחירי הדירות".

מוטי בסוק מדווח ב"דה-מרקר" כי לקראת כנס הרצליה שייפתח מחר, הכין פרופ' רפי מלניק מצגת שממנה עולה כי שיעור ההוצאה הציבורית בישראל התכווץ בשליש מאז שנת 1985, מ-64.5% מהתוצר לפני 30 שנה, ל-36.2% מהתוצר לפני שנה.

ענייני תקשורת

אמיר טייג מדווח ב"דה-מרקר" על תנאי העסקתו של רפי גינת בערוץ 10, מנכ"ל הערוץ המגיש בה את "כלבוטק". לפי טייג, "ההחלטה העסקית של בכירי ערוץ 10 דאז גרמה עד כה לערוץ הפסד של 5.6 מיליון שקל לפחות. מנגד, הרווח המשוער לרפי גינת, הבעלים של התוכנית, הסתכם בכ-7.3 מיליון שקל לפחות" (ועוד שכר מנכ"ל בשווי כ-2.8 מיליון שקל). והוא מפרט.

אלי אשכנזי מדווח ב"הארץ" כי העיתונאי עמוס כרמלי מת אתמול בחיפה. הלווייתו תיערך היום בשעה 17:30 בבית-הקברות כפר-סמיר בחיפה.

טור דעה מאת רוגל אלפר, המתפרסם הבוקר ב"הארץ", יעורר בוודאי תרעומת בקרב רבים ויביא לגלישה של קהל גדול אל האתר. זו אינה הפעם הראשונה שאלפר מעורר פרובוקציה בטורי הדעה שהוא כותב ל"הארץ". למעשה, הפרובוקציה הפכה להיות סימן ההיכר ברשימות שהוא תורם בחודשים האחרונים למדור הדעות של העיתון. חבל שאלפר עוסק בשטויות הטראפיק. הוא היה מוצלח יותר בגלגול קודם, בתור כותב טוב ומעורר מחשבה. הוא עדיין מסוגל לעשות זאת, ראו הטור שכתב למגזין "ליברל".

סבר פלוצקר ממשיך במסע השכנוע שלו נגד "דה-מרקר" והפופוליזם הכלכלי. בשבועות האחרונים קישר בין הפופוליזם לאנטישמיות. הבוקר, במדור הדעות של "ידיעות אחרונות", מקשר פלוצקר בין תפיסת עולם כלכלית פופוליסטית לרודנות סטליניסטית רצחנית.

"ידיעות אחרונות", 8.6.14

אחרי שתצלום שלו על גלשן גלים הופיע בשער האחורי של "ידיעות אחרונות" לפני שבועות אחדים, מתפרסם הבוקר במדור הרכילות של העיתון תצלום של שר התקשורת גלעד ארגן גולש על הקרח. לצד התצלום המטושטש מאוד מדווח צחי קומה כי שר התקשורת לא נפל.

למרות הסיקור הביקורתי בשבועות האחרונים של "ידיעות אחרונות" את הקרן הקיימת לישראל, שיתוף הפעולה המסחרי של העיתון וקק"ל מגיע היום לסיום חגיגי. השער ושישה עמודים מרכזיים במוסף "24 שעות" של העיתון מוקדשים לסיכום המיזם המשותף.