עו"ד ליאורה גלט-ברקוביץ' לא אומרת נואש. לאחר שבית-המשפט המחוזי דחה את תביעת הנזיקין שהגישה נגד "הארץ", מערערת גלט-ברקוביץ' לבית-המשפט העליון. כזכור, גלט-ברקוביץ' תבעה פיצוי בסך 2.5 מיליון שקל מעיתון "הארץ" בטענה כי העיתונאי ברוך קרא, עורכו שמואל רוזנר והמו"ל עמוס שוקן התרשלו בעבודתם והביאו לחשיפתה כמקור לידיעות של קרא. בשל כך, טענה, נגרמו לה נזקים כספיים כבדים.

כפי שפורסם אתמול בעיתון "גלובס", גלט-ברקוביץ' הגישה, באמצעות עורכי-הדין צבי בר-נתן, רקפת פלד ואפרת רוזנר, ערעור על פסיקתו של השופט אבי זמיר מבית-המשפט המחוזי בתל-אביב–יפו. בערעורה מבקשת גלט-ברקוביץ' מבית-המשפט העליון להפוך את פסיקת המחוזי ולקבוע כי "משמעות החלטתו של בימ"ש קמא הינה גדיעת זכותו של הציבור לדעת אודות חשדות למעשים בלתי תקינים".

בית-המשפט העליון בירושלים (צילום: ליאור מזרחי)

לטענת גלט-ברקוביץ', "פסק הדין פוטר את העיתונות מלספק למקור, שמוסר בידה את הידיעה, את רשת הביטחון אשר העיתון מחויב לפרוש עבורו לשם הבטחת חסיונו, ויש בו כדי להוות מסר הרה אסון למקורות, אשר יחששו לפנות ולפרסם מידע בעל חשיבות ציבורית מחשש שלא תהיה להם הגנה מפני חשיפתם".

חלק נכבד מהערעור מוקדש לטענה כי בית-המשפט המחוזי רוקן מתוכן את קביעתו שלו כי על הנתבעים חלה חובת זהירות כלפי גלט-ברקוביץ'. לפי הערעור, "נפלו סתירות" בפסק הדין של בית-המשפט המחוזי. מצד אחד, כך נטען, קבע בית-המשפט "חובת זהירות נרחבת יחסית של עיתונאים כלפי מקורותיהם, המטילה עליהם שיקול דעת עצמאי לבחון אילו פרטי מידע לחשוף וכיצד, וזאת ללא כל תלות בשאלת ההתניות אשר הוצבו על-ידי המקור, ככל שהוצבו".

בית-המשפט, מזכיר הערעור, ניסח "שלושה כללי מסגרת באשר להיקפה של חובת הזהירות שחב עיתונאי כלפי מקור". הראשון קובע כי "על העיתונאי להכיר באפשרות שחשיפת המקור עלולה לגרום למקור נזק, לעתים נזק דרמטי". השני קובע כי "על העיתונאי מוטלת החובה הראשונה שלא למסור את שמו של המקור". השלישי קובע כי "על העיתונאי להימנע ממסירת כל פרט אחר, שיהיה בו כדי להסגיר את זהות המקור. בהקשר זה קובע ביהמ"ש, כי גם אין לפרסם פרטי מידע המצויים אך ורק בידיעת המקור, שכן אז יופנה הזרקור מיידית אליו".

מנגד, בית-המשפט המחוזי הדגיש כי "עיתונאי איננו בלש, חוקר, סוכן סמוי או מפעיל סוכנים", ועל כן מצא לנכון לקבוע כי יש להטיל על העיתונאי חובת זהירות סבירה ולא מוגזמת כלפי מקורותיו. הסייג שנתן בית-המשפט לחובת הזהירות, נטען בערעור, "למעשה רוקן אותה מתוכן", שכן על-פי פסק הדין, "העיתונאי רשאי לצאת מנקודת הנחה שכל המידע שנמסר לו ראוי ומותר לפרסום, כל עוד המקור לא מציין במפורש אחרת.

"קביעה זו", נטען בהמשך הערעור, "מטילה נטל כבד ורחב היקף על המקורות העיתונאיים, ועשויה להביא ל'אפקט מצנן' לפעילותם, שכן יחששו הם למסור מידע מבלי לערוך חוזה מפורט ומקיף מול העיתונאי העתיד לפרסם את המידע אשר מוסרים הם בידו".

לפיכך, בית-המשפט העליון מתבקש לקבוע כי "אין לבחון את עמידתו של עיתונאי בחובת הזהירות החלה עליו באורם של 'התנאים' אשר הוצבו במפורש על-ידי המקור, כי אם יש לבחון האם החלטתו של העיתונאי לפרסם פרט זה או אחר היתה סבירה לאור נסיבותיו של כל מקרה ומקרה". המקרה של גלט-ברקוביץ', מודגש בערעור, היה חריג ברגישותו, ועל כן היה ראוי שהעיתונאים ינקטו זהירות מופלגת ביחס למקור.

בערעור שבה ומעלה גלט-ברקוביץ' טענות שנדחו על-ידי בית-המשפט המחוזי ביחס לאי-נקיטת זהירות של העיתונאים כלפיה, עד כדי התרשלות שהביאה לחשיפתה כמקור. בין היתר נטען כי פרסום כתבה שהתבססה על מכתב אישי שכתבה גלט-ברקוביץ' לפרקליטת המדינה תרם לחשיפתה; כי קרא תרם עוד לחשיפתה כשיצר עימה קשר טלפוני מקו הטלפון הביתי שלו סמוך לפרסום; כי קרא ורוזנר שגו כשהעבירו את טיוטת הבקשה לחיקור הדין שהתקבלה מידי גלט-ברקוביץ' לידי העיתונאי משה נוסבאום מערוץ 2 בלי להתנות כל תנאי על פרסום המסמך; וכי עיתון "הארץ" התרשל בכך שלא קבע נהלי זהירות והדרכות לעובדיו באשר לאמצעי הזהירות שיש לנקוט בעת עבודתם עם מקורות.

ע"א 9705/11