עיתונאי "הארץ" אמיר אורן קיבל הערב את פרס "מצוינות ומקצוענות בעיתונות הישראלית" על-שם שלום רוזנפלד, המוענק מטעם מכון חיים הרצוג לתקשורת, חברה ופוליטיקה באוניברסיטת תל-אביב. "הפרס הזה הוא פרס קבוצתי, עיתונות היא עבודה קבוצתית", הדגיש אמיר אורן בדברי התודה שנשא לאחר קבלת הפרס. "שום עיתונאי אינו עובד לבדו. יש מערכת שלמה – מהמפיקות, שמתקראות שלא בצדק מזכירות, ודרך הגרפיקאים והמשכתבים והמגיהים והעורכים", הוסיף.
אמיר אורן, היום בטקס קבלת הפרס (צילום: "העין השביעית")
"אחד העורכים הראשונים שהכרתי", נזכר אורן, "היה יצחק לבני ב'במחנה'. כשעמד לסיים את תקופתו ב'במחנה' הוא ביקש בקשה שאז נראתה לי משונה והיום נבואית: הוא ביקש מאחד הצלמים לבוא לתעד את חנותו של אביו המנוח, הכובען וייס, ברחוב המלך ג'ורג' ליד שוק בצלאל. החנות עמדה להתרוקן, והיה חשוב ליצחק שיצולמו כל הכובעים. היום אני מבין מדוע הוא עשה את זה, כי העיתונות של היום היא הכובענות של אז. היום לא צריך כובענים, לא צריך נערי מעליות, ועוד מעט גם לא יהיה צורך בעיתונאים, כי כולם עיתונאים, אמנם אינם מצליבים חומר, אינם מטפחים מקורות, כל אחד חושב שהוא יודע".
אורן התייחס בדבריו לשני הזוכים הקודמים בפרס על-שם רוזנפלד, אמנון אברמוביץ' וסבר פלוצקר, וציין כי שניהם עבדו ב"על המשמר" ואילו הוא עבד ב"דבר". "שלושתנו", אמר אורן, "קפצנו ברגע האחרון מספינות ישנות וטובעות אל אוניות חזקות כמו הקוסטה-קונקורדיה, ועוד נראה מה יקרה לעיתונות העברית. שאלתי את עמוס שוקן לאחר שהודעתם על הפרס הזה אם אני יכול להתחייב בשמו שהוא מכפיל את סכום הפרס. הוא אמר שאפילו בצחוק לא לומר את זה, כי מישהו עוד עלול לקבל את זה ברצינות".
בהמשך הרצין וביקש להקדיש כמה דקות מדבריו ל"אכזבות וכשלונות". "אמנון [אברמוביץ'] ואני ואחרים", אמר אורן, "אנחנו הדור של מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים, והדבר הזה גם נצרב בבשרנו (כמובן אצל אמנון יותר, אבל אצל אחרים באופן מטפורי). ניסינו למנוע כמה פעמים את ההרפתקאות הבאות, ולא הצלחנו".
אורן סיפר כיצד נתקל לאחרונה במכתב שנשלח לפני 30 שנה ליועץ המשפטי לממשלה דאז יצחק זמיר, "בעניין פעולות בלתי מוסמכות של הרמטכ"ל רפול בלבנון". לדבריו, זמיר השיב שאינו יודע כיצד יש לטפל בזה והעניין מוסמס ונשכח. "חשבתי אז ואני חושב גם היום שאילו אחת הצלעות במשולש ראש ממשלה–שר ביטחון–רמטכ"ל, שתמכו שלושתם במלחמה המיותרת בלבנון, היתה מקועקעת, לא היתה מלחמה".
בשונה מהעבר, ציין אורן, הצנזורה היום קשוחה פחות וניתן לדווח ביתר חופשיות, וכך, אולי, למנוע הרפתקאות חדשות. יחד עם זאת, אורן אינו חף מנוסטלגיה לעיתונות שבה גדל. "יש הבדל בין עיתונות לבין תקשורת", אמר. "בעיני אלה לא מלים נרדפות. התקשורת היא האחיינית האמריקאית, ההוליוודית, או הבוליוודית של העיתונות. בעיתון אי-אפשר להעביר את הדף ל'אח הגדול' בסוף המאמר.
"משהו בעיתונות הישראלית הלך ונשחק עם השנים. בסך-הכל העיתונות של אז, שזו גם תקופת הוועדה המסדרת במפלגות, היו לה היתרונות שלה שהיום אפשר להתגעגע אליהם. זו לא היתה עיתונות אידיאלית, בעיתונים התנועתיים והמפלגתיים ניסו בשנות ה-50 וה-60, עד שהגיע דור חדש, לומר לקורא קודם כל מה כדאי לו לדעת ושנית מה כדאי לו לחשוב, אבל בתיקון המגמות האלה היו לעיתונות ההיא יתרונות רבים שהתקשורת האלקטרונית של היום, שהיא נצחון הצורה על התוכן, נעדרת אותם. זאת עובדת חיים. זה כבר לא יחזור יותר, וצריך לקבל את המציאות הזאת".
את דברי התודה שלו סיים אורן באבחנה כי "לעיתונאות צריכים בסך-הכל שתי תכונות, שיכולות להיות לכל אחד ואחת: סקרנות והתמדה. סקרנות יכולה לכלול גם ספקנות, אבל בסך-הכל סקרנות והתמדה זה ארגז הכלים הבסיסי של עיתונאי. עיתונות אינה צריכה להיות מסדרון לחדר אחר או מקפצה לענף אחר כמו פוליטיקה. מי שהלך לפוליטיקה מהעיתונות סימן שהיה פוליטיקאי כל הזמן, אבל במסווה של עיתונאי".
קודם להענקת הפרס נערך רב-שיח קצר בהנחיית בילי מוסקונה-לרמן ובהשתתפות אמנון אברמוביץ', ח"כ נחמן שי והאלוף במיל' איתן בן-אליהו. "חתן הפרס אמיר אורן, יתרונו הוא גם חולשתו", אמר אברמוביץ'. "אמיר אורן הוא מאחרוני הידענים בעיתונות הישראלית. אנחנו נמצאים היום בדור שלא יודע כלום. כשכתב מקבל תחום כיסוי, אז ההיסטוריה מתחילה מהיום שהוא קיבל את תחום הכיסוי. אמיר אורן יודע גם מה היה אתמול ומה היה שלשום, ולפעמים גם בפרטנות יתר. הוא יודע כל-כך הרבה, לפחות כמו שניים, אז הוא מתכתב עם עצמו. אין מישהו כמוהו להבין מה הוא כותב, ומי שניחן באיזשהו רקע השכלתי שמאפשר לו לקרוא את אמיר אורן, גם הוא צריך לקרוא פעמיים".