האם חלוקת עיתונים בתחנת תחבורה ציבורית יכולה להיחשב כחלק מהשירות שמעניקים מפעילי התחנה לנוסעים? האם ניתן לראות בעיתון המחולק חינם בבחינת מודעת פרסום? אלה שתיים מהשאלות שבנוגע להן פסק השבוע השופט נחום שטרנליכט מבית-משפט השלום בפתח-תקווה.
שאלות אלו התעוררו כתוצאה מתביעה, ותביעה שכנגד, בין חברת מפעלי-תחנות בע"מ (השייכת לחברת נצב"א של קובי מימון) ובין חברת אגד, אגודה שיתופית לתחבורה בע"מ. מפעלי-תחנות, שהשכירה לאגד נכסים שונים לצורך הקמת תחנות מרכזיות ומתן שירותי תחבורה, הגישה באמצעות עו"ד דב פישלר תביעה בסך כשני מיליון שקל נגד אגד בטענה שזו הפרה את הסכם השכירות כשהפיצה את החינמון "ישראלי" בשטח התחנות שהושכרו.
חלוקת גליונות "ישראל היום" בירושלים, ספטמבר 2011 (צילום: יואב ארי דודקביץ')
אגד, מנגד, הגישה באמצעות עורכי-הדין ארנה קדר ורונן משה תביעה בסך 800 אלף שקל נגד מפעלי-תחנות בשל החלטתה להפיץ את החינמון "ישראל היום" בשטחיה. החינמון "ישראלי" כבר אינו קיים, ובין בעליו, שאחד מהם הקים את החינמון "ישראל היום", ניטש מאבק משפטי שעליו עמדנו כאן בעבר. הרשות להפיץ את שני החינמונים, בזמן הקצר שבו פעלו זה לצד זה, עמדה במוקד הדיון המשפטי הנוכחי.
לטענת מפעלי-תחנות, השטחים שהושכרו לאגד נועדו להפעלת שירותי תחבורה, ולא לשום מטרה אחרת. מבחינתה, ההסכם שכרתה אגד עם המוציאים לאור של "ישראלי" עמד בניגוד להסכם עימה ונעשה בלא הסכמתה. עוד טענה התובעת כי הפצת "ישראלי" הניבה לאגד הכנסות בניגוד להסכם השכירות, שלפיו זכויות הפרסום במושכר מוקנות למשכיר בלבד. סכום התביעה, שני מיליון שקל, נובע מההכנסות שאגד קיבלה כביכול עבור הפצת "ישראלי".
אגד, מנגד, טענה כי הפצת "ישראלי" אינה מנוגדת להסכם השכירות, שכן אין מדובר ב"פרסום", על אף שהעיתון מוציא פרנסתו ממכירת מודעות. מבחינתה, הפצת עיתון היא פעולה הקשורה בשירותי התחבורה שאגד מספקת, מעשה שנועד להנעים את זמן הנסיעה של משתמשי התחבורה הציבורית. עוד טענה אגד כי ממילא קבוצת הירש-מדיה בע"מ (בבעלות שלמה בן-צבי), שהוציאה לאור את "ישראלי", עודנה חייבת לה למעלה מ-800 אלף שקל, כך שסכום התביעה מוגזם.
במקביל הגישה אגד תביעה שכנגד בטענה כי ההסכם שחתמה מפעלי-תחנות להפצת "ישראל היום" עומד בניגוד להסכם השכרת שטחי התחנות לאגד. לדבריה, החלוקה גרמה למטרד המפריע לה להפעיל את התחנות ונגרם לה נזק כתוצאה מהתקשרות המשכירים עם "ישראל היום" (השייך לשלדון אדלסון). בשל התקשרות זו, כך נטען, בא הקץ להתקשרות של אגד עם "ישראלי".
סכום התביעה שכנגד, 800 אלף שקל, הוא הסכום שאגד מעריכה כי החברה המשכירה שילשלה לכיסה עבור הפצת העיתון "ישראל היום". חברת מפעלי-תחנות דחתה טענות אלו והשיבה כי ההסכם שחתמה לחלוקת "ישראל היום" אינו מפר את הסכם השכירות, וכי "ישראלי" חדל לצאת לאור בלי קשר להפצת "ישראל היום" בתחנות.
"סלע המחלוקת בתביעה העיקרית נעוץ בשאלת פרשנותו של המונח 'שירותי תחבורה', המופיע בהסכם השכירות כמטרת השכירות", כותב השופט שטרנליכט בפסק דינו. על בסיס לשון ההסכם והעדים שהופיעו בפניו הגיע השופט למסקנה כי "למונח 'שירותי תחבורה' ראוי ליתן פרשנות מרחיבה, באופן שחלוקת עיתון יומי בחינם לנוסעים חוסה תחת מונח זה".
השופט שטרנליכט הסביר כי "הואיל ופעילות של קריאת עיתון במהלך נסיעה הינה פעילות מקובלת ביותר בימינו בקרב קהל המשתמשים בתחבורה הציבורית כפעילות הנלווית לנסיעה ומנעימה אותה, ניתן לומר כי חלוקת חינמונים, עיתונים המחולקים בחינם, הינה אחת מפעילויות הלוואי הקשורות לנסיעה, ואשר נועדה לרווחתם של הנוסעים".
מחלוקת נוספת, כאמור, נגעה להגדרת העיתונים כ"פרסום". על-פי פרוטוקול המשפט, כאשר העיד פריאל אטיאס, ממלא-מקום מנכ"ל נצב"א-החזקות 1995 בע"מ, חברת-האם של מפעלי-תחנות, הוא נדרש לסוגיה. "אני מציגה לך את עיתון 'ישראלי' שחולק", אמרה לו פרקליטת אגד, "איפה הפרסום בעיתון הזה? זה עיתון לכל דבר ועניין". "יש פרסום על עמוד שלם, ועוד כמה עמודים עם פרסום", השיב אטיאס, "ועוד כמה עמודים עם פרסום".
"אני לא אומרת שאין פרסומות בעיתון", אמרה פרקליטת אגד, "אתם אומרים שעיתון שווה פרסום. עיתון 'ישראל היום', שהעורך שלו הוא עמוס רגב וכותב שם דן מרגלית ועמידרור וחמי שלו. הם כותבים בעיתון או בפרסומת?", הקשתה. "הם כותבים בעיתון", השיב אטיאס. "כל עמוד שני זה פרסומת. זה עיתון שניתן חינם". "האם אתה סבור שבעיתון שמחולק חינם יש בהכרח יותר או פחות פרסומות מעיתון 'ידיעות אחרונות' או 'מעריב'?", שאלה הפרקליטה. "העיתון צריך להתפרנס ממשהו", השיב אטיאס.
מנגד, השופט שטרנליכט קבע בפסק דינו כי הפצת "ישראל היום" על-ידי מפעלי-תחנות היא אכן בבחינת "פרסום", כך שהפעולה לא היתה מנוגדת להסכם השכירות.
"מקובל ונהוג לראות בעיתון אמצעי פרסום לכל דבר ועניין", כותב השופט בפסק דינו ומוסיף: "המסקנה כי עיתון הינו בבחינת 'פרסום' נובעת לא רק מהיגיון ושכל ישר, כאמור לעיל, אלא גם מלשונו של סעיף 16.3 להסכם השכירות, הקובע, בין השאר, כהאי לישנא: 'כל אמצעי פרסום לרבות אך לא רק שילוט, רדיו, וידיאו, מבצעי קידום מכירות וכל צורה אחרת כלשהי של פרסום...'. במלים אחרות, אומד דעתם של הצדדים להסכם השכירות - כפי שהוא משתקף מנוסח הסעיף - הינו כי המונח 'פרסום' בהסכם השכירות כולל כל צורת פרסום שהיא, לרבות הפצת עיתון".
קביעה זו, ממשיך וכותב השופט, מביאה בהכרח למסקנה כי גם הפצת "ישראלי" הינה בגדר "פרסום", ועל כן אסורה לכאורה על-ידי מי שאין בידיו זכויות הפרסום בשטח המושכר. "אלא שגם אם מדובר היה בפרסום", מדגיש השופט, "הרי שעדיין אין בכך כדי להוציאו מגדר הענקת שירותי תחבורה. ממילא עולה כי שני הצדדים, וזאת בהתאם להוראות הסכם השכירות, היו רשאים כעיקרון להפיץ ולחלק עיתונים במושכרים".
השופט שטרנליכט דחה לפיכך את שתי התביעות, בלי להטיל הוצאות.
ת"א 1749-08