בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל, השבוע (צילום: דוד ועקנין)
מתדלקים
"העורכים הראשיים אצלנו ואצלכם מתדלקים את המאבק הזה", כתב לאראל סג"ל "עיתונאי צעיר ומבטיח" שביקש להישאר בעילום שם. "אני מציע לכל כלי התקשורת להעביר את המערכות לרוטשילד [...] גם ככה כל הדסק כבר שם", הוסיף. סג"ל מצטט מדבריו במדורו הקבוע ב"מוספשבת" של "מעריב". טענות דומות אפשר למצוא היום ובימים האחרונים אצל בעלי טורים ימניים אחרים.
סקירת העיתונים בשבועיים האחרונים מלמדת כי יש ממש בטענה שכלי התקשורת (שאינם "ישראל היום") מתדלקים את המאבק. הכותרות הראשיות והעמודים הראשונים מוקדשים יום אחר יום לתיאור מחמיא של המוחים ומאבקם ולביקורת על הממשלה. היוצאים מן הכלל מעידים על הכלל.
אף שהזדהות עם מחאה עממית וביקורת על הממסד הם סממנים רצויים לתקשורת חופשית בחברה דמוקרטית, זה אינו המצב הטבעי. באופן טבעי, תקשורת הזרם המרכזי נוטה להסתמך על השלטון ולדברר אותו, ודאי כשמשבר בטחוני פורץ או משבר חברתי מאיים על "הסדר הטוב". אפשר להיזכר בסיקור שביתת הימאים ומרד ואדי סאליב משנות ה-50. יש גם דוגמאות מהעבר הקרוב יותר.
בן כספית ממליץ היום לנתניהו, במדורו ב"מוספשבת" של "מעריב", לגשת לאורי שני, ראש לשכת אריאל שרון לשעבר, ו"[ל]קבל ממנו את הנוסחה למבצע ההוא, שבו פירק אריאל שרון את המאהלים בכל הארץ (1990), וגם הצליח לקלוט גל עלייה עצום של מאות אלפים בשנה, כשר שיכון". אפשר להניח שאחד המרכיבים בנוסחה הסודית קשור לתפקידה של העיתונות.
כדאי לשים לב להבדל הגדול בין סיקור "ידיעות אחרונות", למשל, את המחאה הנוכחית ובין הסיקור שהעניק העיתון למחאת האוהלים של יולי 1990. הליכוד שלט אז בממשלת ימין-דתיים צרה של אחרי "התרגיל המסריח", גלי עלייה גדולים הזניקו את מחירי הדירות, ואנשים ברחבי המדינה מצאו את עצמם ללא קורת גג. המחאה שפרצה נדחקה ברוב מוחלט של ימיה לעמודים הפנימיים של "ידיעות אחרונות" וכמעט תמיד מוסגרה מבעד לעמדת השלטון – המפגינים הבעירו צמיגים או ניסו להתאבד, אך הכותרת עסקה בעוד הכרזה של שר השיכון אריאל שרון על בניית הדירות המתקרבת ובאה.
יש כמה הבדלים מהותיים בין מחאת הדיור של 1990 לזו שפרצה החודש. בין היתר, המוחים לפני 20 שנה היו בני העשירונים התחתונים, ואילו היום מדובר באנשי מעמד הביניים. מרבית כוח העבודה בשוק התקשורת הוא בשר מבשרם של המפגינים הנוכחיים, ועל כן ההזדהות עימם מובנת. הבדל נוסף, אולי מכריע, הוא קיומו של "ישראל היום". השוק מוצף בגליונות חינם של עיתון שמדברר הלכה למעשה את עמדת ראש הממשלה. אין פלא ש"ידיעות אחרונות" הוא התומך הנלהב ביותר במחאה הנוכחית.
לא שמאל קיצוני
ביוני 1973, כשפועלים צרפתים הכריזו על שביתה, שהו כתבי ה"ליברסיון" עם השובתים והעבירו דיווח בחתימה משותפת של עיתונאים ומושא סיקורם. "ידיעות אחרונות" אינו ה"ליברסיון" וארנון (נוני) מוזס אינו ז'אן-פול סארטר. כתבי "ידיעות אחרונות" לא יעבירו ידיעה על שביתת עובדי חיפה-כימיקלים, למשל, חתומה בשיתוף עם השובתים. אך ההזדהות עם מחאת מעמד הביניים ניכרת כמעט בכל עמוד שמוקדש לה.
"מדינת מחאה", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" הבוקר, על רקע תצלום מ"מחאת העגלות" אתמול. בעמודים הראשונים מסקרים את המפגינים, את השרים בליכוד שמזדהים איתם ואת קבוצת הסופרים שבאה לפגישת הזדהות עם אנשי מאהל שדרות רוטשילד בתל-אביב. הכל מודפס על רקע תכול חגיגי ובטון נלהב.
"הם לא היו שמאל קיצוני ולא אנרכיסטים", נפתחת ידיעה מאת כתבי העיתון על משתתפי "מחאת העגלות" במטרה לנטרל מראש את הביקורת מימין על הלגיטימיות של ההפגנות. "הצועדים האלה כאן הם ברובם קהל שלנו", מצוטט כמה פסקאות בהמשך הידיעה יריב אופנהיימר, דובר שלום-עכשיו.
הידיעה המרכזית בעמ' 6 של העיתון מוקדשת לקידום הפגנות שעתידות להתקיים ברחבי המדינה בשבת הקרובה. "נכבוש את הכיכרות", מצוטטים "המארגנים" בכותרת, "זו תהיה שבת שלא ישכחו". התסיסה החברתית מסוקרת בהרחבה גם ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" (עמודים 1–13) ובמוסף "7 ימים". בזה האחרון, בין היתר, כתבה על "פני המחאה" וטור מתבקש מאת יאיר לפיד. אפילו המדור הקבוע של דנה ספקטור מוקדש לתמיכה במפגינים. הלוגו הנלווה לפרסומים כולל כף יד קפוצה מונפת אל על וכיתוב, "מרי אזרחי".
תמונת המצב ב"מעריב" דומה, בכל הקשור לעמודי החדשות. "מדינת מחאה" היא הכותרת הראשית שנבחרה גם לעיתון זה. בכפולה הפותחת ידיעה ותצלומים מ"מחאת העגלות" לצד טור מזדהה מאת טל שניידר. הכפולה השנייה נפתחת בידיעה על ההפגנות הצפויות מחר, וזאת תחת הכותרת "אם כל העצרות". לידיעה אף מצורף מדריך למיקומי ומועדי ההפגנות ברחבי המדינה. רק תבואו.
כל התוכן המערכתי בעמודים 9-2 בקונטרס החדשות של "הארץ" מוקדש למחאה החברתית. גם בעיתון זה הכפולה הפותחת עוסקת ב"מחאת העגלות", שמכונה "צעדת ההורים". ידיעה, תצלומים וטור מעודד מאת אבירמה גולן. בעמ' 4 מתאר יהונתן ליס את השתלשלות התגובות של לשכת ראש הממשלה למחאה, וזאת תחת הכותרת "מ'השמאלנים' ועד ה'תעברו ללוד': כך נכשלו הספינים של לשכת ראש הממשלה". כדי לדעת מהו הספין העכשווי של ראש הממשלה אין אלא להביט בשער "ישראל היום".
לבקש מסרק מקירח
"שיא החוצפה: 'הטייקונים נגד יוקר המחיה'", קוראת הבוקר הכותרת הראשית ב"ישראל היום". סיקור "מחאת העגלות" נדחק בעיתון זה מהכפולה הפותחת אל עמ' 5, שבו כלולה גם ידיעה קצרצרה שלפיה אחת ממובילות המחאה תומכת בסירוב שירות בצבא ההגנה לישראל וכותבת מאמרים לאתר "הגדה השמאלית". ללמדנו כי הספינים הקודמים טרם נזנחו.
הכפולה הפותחת, כמו הכותרת הראשית, מוקדשת למלחמת נתניהו בטייקונים. "הטייקונים נוחי דנקנר, יצחק תשובה ועידן עופר ירדו ממגדליהם והצטרפו למחאת האוהלים ברחובות", מדווחים זאב קליין, חזי שטרנליכט ומתי טוכפלד. "במכתב ששוגר השבוע לראש הממשלה הפציר פורום ראשי החברות ובכירי המשק בישראל בבנימין נתניהו 'להביע תמיכה במאבק מעמד הביניים', ואף קרא לראש הממשלה 'לעשות מעשה בנושא החברתי ולהכריז על שנת 2012 כשנת מעמד הביניים'".
בתגובה, כך מדווח, הורה נתניהו "במפתיע" לכנס ביום ראשון הקרוב את ועדת הריכוזיות במשק כדי לקבל את "ממצאיה הראשונים". "ההערכה היא", נכתב, "כי הוועדה תטיל חלק גדול מהאחריות להתייקרויות במשק על הטייקונים".
הפרשן הבכיר של "ישראל היום", דן מרגלית, שנזכר אתמול בביטויים "איזהו עשיר? השמח בחלקו" ו"תפסת מרובה – לא תפסת", כולל בטורו הבוקר את הביטוי "אל תצטרך לבריות". ההקשר הוא בעלי ההון, כמובן, שלווים מהציבור ומבקשים לא להחזיר את חובותיהם. עד לפני כמה ימים הביקורת עליהם עמדה בראש סדר היום של עיתוני הכלכלה בישראל. פתאום הביקורת מופנית כלפי השלטון.
"חלק ניכר מהבעיות של האומה נגרם על-ידיהם", כותב מרגלית על הטייקונים ומכין את דעת הקהל למסקנות הביניים שצפויה הוועדה להגיש ביום ראשון. "הרי הם אחראים לחלק ניכר מהיוקר שכה מכעיס את מעמד הביניים", הוא מוסיף בהמשך טורו.
סבר פלוצקר, שעם פרוץ המחאה המליץ למפגינים לעבור לבת-ים ושלשום קרא למפגינים לא להרפות ממחאתם, כותב הבוקר בזכות מכתב הטייקונים ונגד הספין של לשכת ראש הממשלה. "טוב שהרימו קול", כותב פלוצקר. "אין בהצטרפותם למחאה לא צביעות ולא ציניות. ראשי המחאה צריכים לברך על תמיכת הטייקונים [...] מותר לבעל המאה להיות בעל דעה.
"הטענה שאנשים עשירים לא רשאים להתערב בשיח החברתי ולהביע את דעותיהם על מדיניותה החברתית של הממשלה בגלל היותם עשירים היא לא דמוקרטית, לא פטריוטית וגובלת ברדיפה [...] במקום לנסות להסיט את אש המחאה ממדיניותם שלהם לעבר 'בעלי ההון' וה'ריכוזיות' (שאין לה דבר וחצי דבר עם מצבו של מעמד הביניים השחוק), רצוי מאוד שביבי ושטייניץ לא ינפנפו בדחלילים ויפעלו מיד לשינוי סדר העדיפויות של הממשלה שלהם". בהמשך מבקר פלוצקר את מכתב הטייקונים על מה שאין בו (התחייבות להקרבה עצמית).
ב"מעריב", עיתון בבעלות הטייקון נוחי דנקנר, ידיעה קצרה ולקונית מאת טל שחף על מכתב פורום ראשי החברות ובכירי המשק, וזאת תחת הכותרת "הטייקונים מצטרפים למאבק". הידיעה מצטטת מהמכתב שתוכנו פורסם אתמול ותו לא. בתחתיתה מצוין "'מעריב' נמנה עם קבוצת אי.די.בי".
הערת ביניים
השבוע שלח דירקטוריון חברת מעריב-החזקות בע"מ מכתב לעו"ד אלעד מן, בעל מניות בחברה, ובו הדגיש הדירקטוריון את מחויבות החברה לעקרון אי-תלותם של העיתונאים המועסקים בה. סוגיית הריכוזיות, שעשויה לעמוד במרכז סדר היום הציבורי בשבוע הבא, תהיה שעת מבחן ל"מעריב". את פשרת כמצ'יינה-כור הצניע העיתון עד שהיתה כמעט בלתי נראית, בסיקור מאבקי החיתולים העיתון גימגם, התעלם, ולבסוף בחר לשמש במה עבור הודעה לעיתונות של בעליו.
אך עם כל הכבוד לפשרה התקדימית ולאובדן ההכנסות בשוק החיתולים, השלכות החלטותיה של "ועדת הריכוזיות" עשויות להיות מכריעות לאין שיעור עבור הטייקון שמחזיק ב"מעריב". יש לקוות שהעיתונאים ב"מעריב" מודעים לכך שמנהליהם מחויבים גם בימים אלה לשמור על עצמאותם מהאינטרסים של בעלי השליטה בעיתון. נסיון העבר מלמד שהכרזות פומביות לחוד וניסיון לקלוע לדעת הבעלים לחוד.
מנופי הלחץ של דנקנר
באופן מפתיע, ואולי לא עד כדי כך מפתיע, גם עיתון "הארץ" בוחר מכל אירועי אתמול לכותרתו הראשית דווקא את עמדת הטייקונים ("הטייקונים נגד נתניהו: יציגו תקציב למדינה").
עיתון זה, יחד עם מוספו הכלכלי "דה-מרקר", הוביל בשנים האחרונות את הקו הביקורתי ביותר כלפי הטייקונים בישראל. הסיקור השלילי מאוד של ממשלת נתניהו בתחום המדיני לווה בסיקור נלהב של כמה גורמים בממשלת נתניהו בתחום הכלכלי ("ריכוזיות", "ששינסקי", "כחלוניזם"). ממילא "הארץ" מחזיק בעמדה ימנית קיצונית בכל הקשור לכלכלה. האם כעת, כשהמוני מפגינים דורשים "צדק חברתי" ו"מדינת רווחה", יימצא סוף-סוף העיתון מחוץ ל"ישראל היום" שיעמוד לצד נתניהו?
ב"דה-מרקר" מוקדשים העמודים 22-1 לפנים שונים של מה שמוגדר "מהפכה חברתית". הרוב המכריע עוסק בצרות של מעמד הביניים וביוקר המחיה. יש אפילו כתבה מאת ליאור דטל על נזקי הפרטת השירותים החברתיים בישראל.
בעמ' 6 כותב איתן אבריאל על הקשר בין טייקונים לביקורת על נתניהו. "מדוע התקשורת הישראלית תוקפת את ראש הממשלה בנימין נתניהו ואת שר האוצר יובל שטייניץ בצורה אלימה, ארסית ובעוצמה שכמותה לא נראתה גם באירועים לא פחות משמעותיים ממחאת הדיור המתקיימת בשדרות רוטשילד בתל-אביב?", שואל אבריאל ומזכיר כי אתמול, בתוכנית "לונדון את קירשנבאום" בערוץ 10, הסביר יועץ לשר האוצר, ד"ר אבי שמחון, כך: "רכשנו לעצמנו כמה אויבים – אותם טייקונים [...] והם עושים כל מאמץ לפגוע בנתניהו. ועדת הריכוזיות תפגע בכמה אנשים שקנו עכשיו עיתון, למשל". בהמשך אמר שמחון: "העיתון שנרכש עכשיו אינו אוהב את שר האוצר".
"הדברים של שמחון הם בעלי משקל ומשמעות על תפקוד הדמוקרטיה ושלטון החוק במדינת ישראל", כותב אבריאל. הוא מסביר עד כמה הטייקונים עשויים לסבול ממסקנות "ועדת הריכוזיות" ומשום כך, הוא טוען, יש ביניהם מי שרוצה להרתיע את שר האוצר ואולי אף להביא לפיטוריו.
"'מעריב' הוא רק בורג אחד במכונה יותר גדולה", כותב אבריאל. "לדנקנר ולטייקונים יש מנופי לחץ על כל העיתונים, ערוצי הטלוויזיה ושאר אמצעי התקשורת באמצעות תקציבי הפרסום הגדולים שהחברות בשליטתם מזרימים – או לא מזרימים".
הנה, אם כן, תוצאת הביניים של הספין האחרון: "ישראל היום" נשבה בקסמו של הספין באופן מוחלט; ב"ידיעות אחרונות" כותב הפרשן הכלכלי הבכיר טור תמיכה בטייקונים; "מעריב" מחפש מקום בחול של שדרות רוטשילד כדי לטמון בו את ראשו; "הארץ"–"דה מרקר" מריח את הדם שחיפש זה חודשים ארוכים, ונוגס בפיתיון (אבל עדיין לא בולע).
ובינתיים, ב"גלובס"
"נתניהו חייב עתה לבחור", כותב אלי ציפורי בכפולה הפותחת של "גלובס", בהמשך לכותרת הראשית של הגיליון הקודם.
"להתעלם מהקולות לשינוי חלוקת העוגה במשק ולהמשיך בספינים, בדמגוגיה ובסיסמאות דרך מקורביו בתקשורת (אלו אותם מקורבים שהביאו עלינו את האסון של ועדת בכר, האסון שהשית עלינו עוד מס של 5 מיליארד שקל בדמי ניהול, והיד עוד נטויה), או להקשיב לקולות המחאה ולצאת לדרך כלכלית חדשה וארוכה: לעצור מיד את מתווה הורדת המס, להתעקש על כך שהעשירים ישלמו יותר מסי הכנסה והון – הרבה-הרבה יותר, להתעקש על הורדת חלק מהמסים העקיפים ולהתעקש על מדיניות שתוביל לגישה לבריאות ולחינוך. הוא צריך להודות בטעויותיו, להסביר לציבור שמדיניות כלכלית חדשה אינה יכולה להפוך את היוצרות תוך שבוע, חודש או שנה. מה שנהרס ב-20 השנה האחרונות, גם נסים לא יכולים לתקן".
ענייני תקשורת
מתי גולן קורא ב"גלובס" ליועץ המשפטי לממשלה להעמיד לדין פלילי את מוחמד בכרי על הוצאת דיבתם של חיילי צה"ל.
לי-אור אברבך כותב על האופן שבו משפיעה המחאה החברתית על שוק התקשורת.
נחום ברנע כותב במדורו ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" על המתרחש בקול-ישראל: "שתי חבורות עוינות של מנהלים רבות ביניהן מי ימלא טוב יותר את הציפיות בלשכה [של ראש הממשלה]", כותב ברנע, ומצטט ממכתב ששלח לפני כשבועיים מנהל חטיבת החדשות, מוטי אמיר, לראש דסק החדשות יאיר קורן. "כאשר חבריך בחדר החדשות פעלו פוליטית נגד הימין, במכוון בחרת שלא להגיב. כך כאשר אחד הרכזים המציא ידיעה נגד השר ליברמן ושידר אותה בראש החדשות. כך היה כאשר הודיעה רכזת בחדשות שהיא אירחה בביתה את מארגני ההפגנות בשיח' ג'ראח וכעסה שלא משדרים את הידיעות על ההפגנות". ברנע כותב כי כששאל מדוע כל הטענות במכתב – ויש עוד רבות – שייכות לצד אחד של המפה הפוליטית, השיב לו אמיר כי זה צירוף מקרים.
במוסף "השבוע" של "הארץ" ממליץ יוסי ורטר ליאיר לפיד להכריז כעת על הצטרפותו לפוליטיקה. "אינתיפאדת האוהלים והעגלות יכולה להיות רגע הזהב של לפיד", כותב ורטר. "זה הצ'אנס שלו. [...] נניח שלפיד היה מודיע היום שהוא פורש מעיתונות ומהגשה, ועובר לנהל את ענייניו ממאהל המחאה בשדרות רוטשילד. הוא היה יכול להפוך באחת למנהיגם של הצעירים. לשליח שלהם מול הממשלה, לנושא הבשורה הסוציאל-דמוקרטית. ללפיד חברתי. מאמר הוא כבר כתב על 'מרד העבדים'. הגיע הזמן לקפוץ למים הסוערים. [...] זה הימור ענק. דרוש אומץ רב. דרושות ביצים מפלדה. אבל זה מתבקש. [...] קפוץ, יאיר, קפוץ. תראה לנו מה אתה שווה".