אלופת העולם

"ישראל היא אלופת העולם בשיעור עובדי הקבלן בה", לשון כותרת בראש עמ' 18 של "הארץ". הדיווח, מאת גילי כהן, מסתמך על נתוני האגודה לזכויות האזרח ונפתח במידע שלפיו "בישראל מועסקים בין חמישה לעשרה אחוזים מכלל העובדים באמצעות קבלני משנה", לעומת 4.8% בבריטניה, 2.8% ביפן, 2.5% בצרפת ו-2% בארה"ב.

"עובדי הקבלן", כך מוסבר, "שמרוויחים לרוב שכר מינימום בלבד, כורעים תחת הנטל ומשוללים ביטחון תעסוקתי. בהעדר אפשרות לתכנן לטווח הארוך הוצאות משמעותיות, כמו רכישת דירה למשל, רבים מהם הופכים למחוסרי דיור". אין הכוונה לדרי רחוב, מודגש. אנשים שמוציאים למעלה משליש ממשכורתם על דיור עלולים להפוך בקלות למחוסרי דיור ולמצוא את עצמם חיים אצל קרובי משפחה או חברים.

בכתבה מובאים סיפוריהם של שניים, אלעד ברגמן ואסתר אוחנה. חייה של אוחנה, בת 61, השתנו לאחר שבעלה הפך לנכה. היא מתגוררת בבית-שאן, עובדת במפעל עוף-טוב תמורת שכר מינימום וחייבת עשרות אלפי שקלים. ברגמן, בן 24, הוא עובד קבלן חיפאי המועסק בשמירה תמורת שכר של 3,800 שקל לחודש. לאחר ששכר הדירה ששילם זינק מ-1,600 שקל ל-2,500 שקל, מצא עצמו ללא בית, גר אצל חברים, ואז "פלש לשטח אדמה באחד המושבים באזור חיפה, והקים שם בית. מניילון". "אני עובד כבר שבע שנים רצוף", הוא אומר. "עוד מתקופת הצבא. אבל בית אני לא יכול לא לשכור ולא לקנות. [...] אני לא מסכן. אף פעם לא הייתי מסכן. פשוט יש לי את המשכורת שלי, והיא לא מספיקה".

באותו עמ' 18 של "הארץ" מדווח עוז רוזנברג על הפגנה קטנה בדרישה לדיור ציבורי, שנערכה אמש מול ביתו של שר האוצר יובל שטייניץ במבשרת-ציון. "אחד ממובילי ההפגנה אמש הוא דרור מזרחי, אב לחמישה ממעלה-אדומים, שלמרות שהוא עובד בעבודה מסודרת בעיריית ירושלים, מצא את עצמו ללא קורת גג עם אשתו וילדיו", כותב רוזנברג.

ב"מוספשבת" של "מעריב" כותב נדב איל על התוכנית החדשה של ראש הממשלה השמרן של בריטניה, דייוויד קמרון, לפתרון מצוקת הדיור במדינה – מעורבות ממשלתית עמוקה כדי להבטיח "דיור בר-השגה". במוסף "7 ימים", בין פרק מביוגרפיה של אריאל שרון שכתב בנו גלעד לראיון שערכה דנה ספקטור עם ציפי לבני, מתפרסם תחקיר של אמיר שואן על הפרטת שירותי שיקום האסירים בישראל. "מי שיכול לממן שיקום פרטי", כותב שואן, "זוכה לניכוי שליש מתקופת מאסרו, משתחרר מהכלא ומטופל היטב. ומי שידו אינה משגת – נשאר בכלא ומרצה את מלוא עונשו".

אילן ליאור מוסיף באותו עמ' 18 של "הארץ" דיווח שלפיו עיריית תל-אביב הגישה ביום שלישי השבוע צווי פינוי ליושבי המאהל בשכונת התקווה. לפי הדיווח, לפני כשבועיים הציעה העירייה לדרי האוהלים מענק כספי חד-פעמי של 10,000 שקל למשפחה או 6,300 שקל ליחיד תמורת התפנות מרצון. "עשיתי את החשבון", מצוטט נסים גומלי, שהסכים להתפנות תמורת הכסף. "זה יעזור לי לשלם את השכירות, לשלם חובות. הכסף שנותנים לי יעזור בדיוק לארבעה חודשים. ברגע שייגמר לי הכסף, אני אחזור עם אוהל חדש".

"קבצנית, זה מה שאני", מצוטטת הסופרת אורלי קסטל-בלום בשער מוסף "סופשבוע" של "מעריב". ראיון שערך עימה שי גולדן תופס, נוסף לשער המוסף, את כל התוכן המערכתי שבעמודים 30-16. "מיליון וחצי שקלים הם מה שנותר לקסטל-בלום לאחר שמכרה את הדירה שלה במעוז-אביב", כותב גולדן. כותרת המשנה לכתבה מודיעה כי "לאורלי קסטל-בלום נותרו שבע שנים לחיות, כך לפי חשבון הבנק שלה". בתשובה לשאלה "על מה הלך כל הכסף?", עונה הסופרת: "הלך על לחיות".

"אבל מה התוכניות הלאה?", שואל גולדן. "הרי יש לך סכום כסף שיספיק לתת לך חיים בישראל לשלוש-ארבע שנים, לא יותר". לפי חישובה, כאמור, מיליון וחצי שקל יספיקו לה לשבע שנים. לאחר מכירת ביתה לכיסוי חובותיה חיה הסופרת בדירה שעולה 7,500 שקל לחודש. כשהיא נשאלת מדוע בחרה בדירה יקרה כל-כך עונה קסטל-בלום: "יש פה מלא דברים לבהות בהם בכלל, בתור פרזיט, והכתיבה נפתחה פה. הייתי חסומה במעוז-אביב, בשיכונים".

העוני, דין-וחשבון

"דו"ח העוני שפורסם לפני ימים ספורים עבר הפעם בקול דממה דקה. אמנם היו פה ושם איזו ידיעה או דיווח קצרצר, אבל זה הכל; שום רעש ושום מהומה. האם זה אומר שבעיית העוני כבר נפתרה?", תוהה נחמיה שטרסלר ב"הארץ". "ברור שלא. השקט התקשורתי נובע מאכזבה גדולה שהדו"ח הביא בכנפיו. [...] הוא קבע שתחולת העוני ירדה, ולכן התקשורת העבירה אותו לעמודים האחוריים. המוסד לביטוח לאומי כתב שבעקבות היציאה מהמיתון ב-2010, רמת החיים עלתה, האבטלה ירדה, והעוני גם הוא קטן".

"הנתונים מלמדים שתחולת העוני ירדה מ-20.5% ב-2009 ל-19.8% ב-2010. הדו"ח אף אומר שיש ירידה בתחולת העוני בקרב ילדים, יש שיפור ניכר בקרב קשישים, חל שיפור במצב המשפחות החד-הוריות, יש שיפור בתחולת העוני בקרב חרדים ומדד האי-שוויון (מדד ג'יני) השתפר אף הוא. [...] כל זה מוביל לסיבה המרכזית לרמת העוני הגבוהה בישראל: שיעור התעסוקה הנמוך בשתי קבוצות אוכלוסייה: גברים חרדים ונשים ערביות. [...] אם האוכלוסיות הללו ייצאו לשוק העבודה, המשק יצמח בקצב מהיר, רמת החיים של הציבור כולו תעלה, העוני יצטמצם והפערים בחברה יקטנו באופן חד. אבל גם אם כל זה יקרה (וזה חלום גדול), לא נדע על כך דבר. כי מה פתאום שהתקשורת תדווח על חדשות טובות".

"השבוע פורסם דו"ח העוני, אבל נדמה שלא הרבה אנשים שמו לב לכך. ואיך אפשר להאשים אותנו? מי יכול לשים לב ל-1.8 מיליון עניים בישראל כשהראש טרוד בעניינים שברומו של עולם, כמו חוק לשון הרע, התמוטטות כלכלית באירופה והסדר החוב של יצחק תשובה?", כותב דרור פויר ב"גלובס". "[...] וחבל, כי דו"ח העוני השנה סיפק כמה רגעים קומיים, כמו ההתגאות של הממשלה בירידה כמעט בלתי נראית וללא ספק בלתי מורגשת בממדי העוני, ירידה שלא נבעה, חלילה, מצמצום אמיתי במספר העניים, אלא פשוט בשינוי מיקומו של קו העוני.

"[...] הרבה יותר קל להתעסק בתיקון לחוק לשון הרע. שם הרבה יותר קל להיות צודק, שם הרבה יותר קל להיות אביר, משני הצדדים של המתרס הפוליטי. אחרי הכל, שם מדובר בגורל הדמוקרטיה, בחופש הביטוי, באידיאלים נאצלים. [...] אשמה גם התקשורת, שלא טרחה לשפוך ולו עשירית מהמלים ששפכה על התיקון לחוק לשון הרע על דו"ח העוני. זה חוק רע, אין ספק, אבל יש דברים רעים יותר: אחד מהם, ככה בשליפה, זה ילד אחד עני מתוך שלושה".

אם מעמידים את נקודות המבט ההפוכות של שטרסלר ופויר למבחן, יוצא ששניהם צודקים (חוץ משטרסלר, כמובן). אף עיתון לא מקדיש הבוקר כותרת ראשית או כתבה מרכזית באחד המוספים לדו"ח העוני שפורסם השבוע. לא לבשורה הגדולה שהביא עימו על כך שתחולת העוני בישראל ירדה ב-0.7% (בשנה אחת!), ולא לקביעה העגומה כי בישראל כל ילד שלישי עני. ב"הארץ" מוקדש, כאמור לעיל, עמוד אחד בקונטרס החדשות לבעיות הנוגעות לכמה עשרות אחוזים מהאוכלוסייה. בעיתונים האחרים גם זה אין.

העושר, רק צרות הוא מביא

"העלאת המסים נועדה לממן 29 שרי ממשלה", לשון הכותרת לראיון שערך יהודה שרוני עם אהרון פוגל, יו"ר מגדל ומנכ"ל האוצר לשעבר, עבור "עסקים", מוסף "מעריב". "כיו"ר חברת הביטוח הגדולה בישראל", שואל אותו שרוני, "אינך מרגיש שפעילות ענף הביטוח היא אחת הסיבות למחאה ולך יש חלק בזה?". התשובה: "תפקידה של מגדל הוא להגדיל את רווחיה תוך הוגנות ושירות מיטבי ללקוח".

כשפוגל נשאל על מסקנות ועדת טרכטנברג, הוא נזעק. "אנחנו עומדים לשלם מס שולי של 67%", הוא אומר בגוף נוכחים-רבים, כנציג העשירים מאוד. הוא היה מעדיף "להוריד את המס השולי המרבי ובכלל זה את תשלומי הביטוח-הלאומי והמע"מ אל מתחת ל-50%. יש לקיים את הכלל שלפיו רוב עמלו של אדם בידו, ורק אז תתאפשר אכיפה יעילה ואפשרות להחמיר בענישה של מעלימי מס". גם על מסקנות הביניים של ועדת הריכוזיות יש לפוגל ביקורת. "ריכוזיות שמונעת תחרות מחייבת טיפול מיד", הוא אומר, "אבל זו שהתמקדה בה הוועדה היתה תקשורתית. היא הלכה בעקבות התקשורת, אשר מונעת משיקולי רייטינג, ומיקדה את העניין באנשים מסוימים שתמונותיהם פורסמו וניתן היה לצלוב אותם גם על לא עוול בכפם, כי זה פופוליסטי מאוד לצלוב עשיר מוכר לציבור".

"המדינה התעשרה על חשבון האזרחים", לשון כותרת נוספת לראיון המתפרסם במוסף "עסקים", הפעם ראיון שערכה נורית קדוש עם איש העסקים אייל פישמן (סליו, טויס-אר-אס, זר-פור-יו, בסט-ביי, ביג-בוקס, הום-סנדר, איי.די דיזיין, ביתילי), בנו של איש העסקים אליעזר פישמן (בין היתר: נדל"ן, "גלובס"). הציטוט המלא, שמופיע גם על שער המוסף, מוסיף ל"אזרחים" גם את "החברות הציבוריות הפועלות בה".

על ועדת הריכוזיות אומר פישמן הבן כך: "אני לא קונה את הסיפור הזה. היה מסע לחצים תקשורתי של עיתון שמסמן מטרות, עובד לפיהן ומציג דעה אחת בלבד. כיוונו את זה לאנשים מסוימים, הכי ידועים, ואז סימנו את הקו כדי שהם ייפלו [...] ההחלטות שהתקבלו היו קשורות ללחצים כאלה ואחרים שסימנו את נוחי דנקנר ויצחק תשובה".

לא כתוב כי אותו דנקנר, מהנפגעים העיקריים של מסקנות הוועדה, הוא הבעלים של "מעריב". טוב שיש גם עיתוני כלכלה אחרים. במוסף "כלכליסט" האחרון התפרסמה כתבה מאת עמיר קורץ על אריה בבצ'וק, יועץ מרכזי לוועדה. מהכתבה עולה דמות של מקצוען לעילא שמותקף כעת על-ידי רבים רק משום שעמד על עקרונותיו.

הערת אגב: קורא העיתונים נתקל בשבועות ובחודשים האחרונים בשתי אסכולות המבקשות לגייס למחנה שלהן את "הציבור הרחב", או אם לדייק, את ציבור קוראי עיתונים ובעיקר את ציבור קוראי עיתוני הכלכלה, בוודאי לא מדגם מייצג של האוכלוסייה בישראל. אסכולה אחת טוענת כי יישום מסקנות ועדת הריכוזיות/טרכטנברג יסייע ל"ציבור הרחב". אסכולה שנייה טוענת כי יישום מסקנות הוועדות יפגע ב"משק" ובסופו של דבר גם ב"ציבור הרחב". בדרך כלל, כשמאבק חריף מפלג את בעלי הדעה לשניים, זהו מאבק של אליטות. כל אחת נלחמת על האינטרסים שלה, תוך הפרחת הבטחות ומתן שיירים להמונים, בתקווה שיתמכו בה. לתקשורת המסחרית על גווניה חלק אינטגרלי בעידוד ויכוח הדמה, היא הרי חלק בלתי נפרד מהאליטה.

אמריקה בישראל

כתבת השער של "ממון", מוסף "ידיעות אחרונות", מוקדשת למיזם חדש של העיתון, בשיתוף בנק הפועלים: "משפחה בצמיחה". "נמאס לכם מהאוברדרפט הנצחי ומההוצאות הענקיות?", שואל העיתון, "זו ההזדמנות שלכם. 'ממון' ובנק הפועלים מחפשים חמש משפחות שישתתפו בפרויקט 'משפחה בצמיחה', במהלכו ילמדו לנהל טוב יותר את התקציב המשפחתי וגם יזכו בהטבה כספית שווה במיוחד". המיזם הוא למעשה פרסומת לתוכנית חיסכון: ההטבה שיקבלו המשפחות שיסכימו לחשוף את חייהן לעיני כל היא מענק של הפקדה לתוכנית דן-חסכן בסך 1,000 שקל בכל חודש למשך שנתיים.

בטור צד כותבת שושנה חן כיצד "גם אחרי מחאת הקוטג', אנחנו עדיין צרכנים גרועים". היא מזכירה את הנהירה אחר "חידושים", את "תרבות העדר", את הנטייה להסכים לתשלומים בכרטיסי אשראי וכיוצא בזה. לא נכתב, לדוגמה, על חלקם של הבנקים ב"תרבות החובות" שהשתלטה על רבים מאזרחי המדינה, על הפיתויים האדירים שהם מעמידים בפני הלקוחות ללוות כסף שלא יוכלו להחזיר, על הריבית הגבוהה שהם לוקחים על המינוס ועל הריבית האפסית שהם מעניקים על הפלוס.

ב"ישראל היום", העיתון הקפיטליסטי ביותר בישראל, מתפרסמת הבוקר ידיעה קצרה במדור הכלכלה הקטן. "לא רק באמריקה: סייל 'יום שישי השחור' – גם בישראל". אילן גטניו מדווח כי "ישראל הפכה השנה באמצעות האינטרנט לחלק בלתי נפרד מחגיגת הקניות האמריקאית של 'יום שישי השחור', החל היום, ונחשב כיום שיא של הצרכנות בארה"ב, עם הנחות מפליגות ומבצעים מיוחדים". בהמשך הידיעה מידע על כמה מבצעי מכירות. חג שמח.

הכותרות הראשיות

"אבו-מאזן וחמאס: החיבוק", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות".

"אני מחמיר עם מי שפוגע בנשים", מצטט יורי ילון את נשיא המדינה שמעון פרס בכותרת הראשית של "ישראל היום".

"מבקר המדינה בודק את תספורת האג"ח של תשובה", מדווח בן כספית ב"מעריב".

"הצבא המצרי מתגבר כוחות במעוזי השלטון לקראת הפגנת המיליון", מדווח אנשיל פפר ב"הארץ".

לפי דיווחו של פפר, שליח "הארץ" לקהיר, "המפגינים מוחים על החלטת ראשי הצבא לקיים בשבוע הבא בחירות לפרלמנט מבלי להתחייב על העברת השלטון לגורמים אזרחיים". כזכור, תנועת האחים-המוסלמים צפויה לנחול ניצחון בבחירות לפרלמנט המצרי. זו אולי הסיבה לכך ש"רבים מהמפגינים מאשימים את תנועת האחים-המוסלמים בשיתוף פעולה עם הצבא נגד המחאה. התנועה לא תומכת בהפגנות השבוע, ובין הרבבות בכיכר נראו יחסית מעט אסלאמיסטים. חלק מאלה שבאו היו בכלל סלפיסטים, שלא תומכים באחים-המוסלמים, וגם חברי האחים-המוסלמים שכן באו אמרו שעשו זאת כאקט פרטי של הזדהות".

בשער מוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום" תצלום של שליח העיתון בקהיר, בועז ביסמוט, עומד לצד כמה אזרחים מצרים באחד מרחובות קהיר ("בלב המהפכה"). את הכתבה עצמה מלווים עוד שלושה(!) תצלומים של ביסמוט – הראשון כשהוא מביט למצלמה ומאחוריו דגלי מצרים, השני כשהוא מביט למצלמה ואוחז בדגל מצרים, והשלישי כשהוא סתם עומד, מביט למצלמה. בעוד פפר כותב על שיתוף פעולה של האחים-המוסלמים עם הצבא נגד המחאה, ביסמוט מתאר משחק כפול של התנועה: ניסיון להדיח את הצבא ואז שיתוף פעולה עימו ("האחים-המוסלמים שיחקו גם בתפקיד המהפכן הצעיר וגם את המבוגר האחראי").

הביטוי "המבוגר האחראי" מופיע ביחס לתנועת האחים-המוסלמים גם ברשימתו של אבי יששכרוף ב"הארץ", והוא נסב על איחוד האינטרסים בינם ובין המועצה הצבאית העליונה: "האחים צריכים שתישאר להם 'מצרים' כדי להשפיע על המתרחש בה, והמועצה רוצה למנוע את התפוררות החוק והסדר והשתלטות של כנופיות על רחובות קהיר".

"התרחיש הסביר הוא שהבחירות אכן יתקיימו במועדן והצבא ימשיך לנהל את ענייני המדינה עד הבחירות לנשיאות", כותב צבי בראל ב"הארץ". "ואולם, הבחירות ביום שני הן רק הצעד הראשון, והן מעלות כמה שאלות וחששות: האם שיעור המצביעים יעניק לתוצאות הסיבוב הראשון לגיטימיות ציבורית? מה יקרה אם תנועה או מפלגה יקבלו פחות קולות ממה ששאפו לקבל? האם יטענו נגד טוהר הבחירות? מה יקרה אם יתברר שהאחים-המוסלמים מקבלים פחות או יותר, באופן משמעותי, מציפיותיהם, שעומדות כעת על קבלת 30%-35% מהקולות? וכל זאת עוד בטרם הוכרעה שאלת ניסוח החוקה. לאביב המצרי ממתין בינתיים חורף קשה ומסוכן".

ענייני תקשורת

דרור אידר, קלמן ליבסקינד וגיא מרוז מבקרים את הצביעות של אנשי התקשורת שהתכנסו ביום ראשון האחרון ל"כנס חירום" לנוכח התיקון המוצע לחוק איסור לשון הרע. מתי גולן מסביר מדוע התיקון לחוק חיוני.

"יש דברים שנשארו עדיין בגדר תעלומה", אומר איתן להמן, פרקליטה לשעבר של ענת קם (ובעל טור לשעבר ב"העין השביעית"), בראיון לחן שליטא שמתפרסם במוסף "G" של "גלובס". כך, למשל, "עד היום, המדינה שומרת על חיסיון לגבי האופן שבו הגיעו לקם". בהמשך הוא מוסיף: "העליון כבר אישר בפנינו, אחרי שהגשנו בקשה לגילוי חומר הראיות, שפריצת הדרך בחקירה היתה אחרי שבלאו מסר 51 מסמכים (שנה אחר-כך העביר את היתר). ועדיין, הוא מסר את המסמכים בספטמבר, וקם נחקרה בדצמבר. מה קרה בשלושת החודשים האלה? התובעת עו"ד הדס פורר-גפני חשפה לראשונה, במסגרת הטיעונים לעונש, שהם חיכו שבלאו ייצא מהארץ כדי לחקור את קם".

על פסק הדין במשפט גלט-ברקוביץ' נגד "הארץ" אומר להמן: "פסק הדין הזה נראה כניצחון ל'הארץ', אבל הוא בעצם הפסד לעיתונות; משום שהמקור סומך על העיתון שיגן עליו, גם אם הוא לא אומר את זה במפורש, ואם בית-המשפט מסיר מהעיתונאי את האחריות הזו, יהיו פחות הדלפות". לגבי האופן שבו סיקר "הארץ" את פרשת קם-בלאו אומר להמן: "לא התפרסם שם שום דבר שיכול היה לרמז של'הארץ' יש אחריות לעניין הזה, ואני לא בטוח אם מי שהיה רוצה לפרסם מאמר כזה היה יכול למצוא שם במה". על השאלה "אתה יודע מי ניסה?" הוא משיב: "כן, אבל הבטחתי לא לספר. לזכותו של 'הארץ' ייאמר שהפרסום לא היה מתלהם כמו במקומות אחרים. ובכל מקרה, לא זה מה שהשפיע על התוצאה".

יוסי ורטר כותב בהרחבה במוסף "השבוע" של "הארץ" על נסיונו של בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל, להשתלט על התקשורת במדינה. באשר לניסיון האחרון להכפיף את הטלוויזיה החינוכית לרשות השידור כותב ורטר: "מה יש לו [לנתניהו] מהחינוכית? התשובה מצויה ברצועת השידור של חמש וחצי אחר הצהריים, בין יום א' ליום ד'. אז משודרת התוכנית 'עושים סדר', בהנחיית העיתונאים בן כספית וגל גבאי, לסירוגין. את התוכנית הזאת, ובעיקר את השדרן שמגיש אותה פעמיים בשבוע, בעל טור ב'מעריב' שצולף בבני הזוג על בסיס כמעט שבועי, מעוניין נתניהו, ואולי לא רק הוא, להעיף מן המרקע, ויפה שעה אחת קודם. הבעיה אינה בעיה כספית, כפי שטוענים אנשי נתניהו. הבעיה היא בן כספית".

כספית עצמו מתייחס בטורו הקבוע ב"מוספשבת" של "מעריב" לניסיון של נתניהו להשתלט על החינוכית וכותב: "נדמה לי שזה סיפור שמצריך טיפול של מבקר המדינה". במוסף המקביל ב"ידיעות אחרונות" כותב נחום ברנע: "יסלחו לי עמיתי הנכבדים ושאר שוחרי הדמוקרטיה, אבל במקרה של החינוכית נתניהו צודק במאה אחוז; אין בה תועלת". ברנע מכנה אותה "פיל לבן" שעולה 83 מיליון שקל.

טורו של כספית מסתיים בשורות הבאות: "בשבוע שעבר כתבתי על קול-ישראל שמיהר לצטט פרסום של אתר אינטרנט [NEWS1 של יואב יצחק] ש'עובד בשירות לשכת ראש הממשלה'. הובהר לי שאין קשר בין האתר ללשכה וכי האתר פירסם את הידיעה הראשונית על בסיס מקורותיו שלו".

בעמ' 8 של "הארץ" מתפרסמת הבוקר "החלטת בית-הדין לאתיקה של מועצת העיתונות" בעניין תלונת יו"ר מועצת-יש"ע, דני דיין, בעקבות הפרסום בעיתון על דברים שאמר לדיפלומט אמריקאי והופיעו במסמך שהודלף לוויקיליקס. לפי ההחלטה, "הארץ" לא ביקש תגובה ואף פירסם כותרת משנה שלא שיקפה את הנאמר במסמך המודלף. "מערכת עיתון 'הארץ' מתנצלת בפני מר דני דיין על שתי ההפרות האמורות של תקנון האתיקה של מועצת העיתונות", נכתב. על-פי פרסומים, ההודעה היתה אמורה להתפרסם באחד משלושת העמודים הראשונים, ולא בעמ' 8. עיתונים אחרים מסרבים לפרסם החלטות של בית-הדין לאתיקה של מועצת העיתונות.

"רכוש נטוש בידי נאמן", כך מגדיר בראיון ל"מעריב" אייל פישמן את מניות משפחתו ב"ידיעות אחרונות".