עיתון לאנשים מרגישים
הלוואי שעמודי החדשות בעיתונים המרכזיים היו מורים לקוראיהם מה לחשוב. אפשר היה לטעון שזה לא תפקידם, שידיעות חדשותיות אמורות לספק מידע ולא דעה, שדי בעבודת עריכה שקטה כדי להביע עמדה. אך עמודי החדשות אינם מורים לקוראיהם מה לחשוב. הם מורים להם מה להרגיש.
אל מול שעריהם של עיתוני הבוקר קשה להימנע מהמסקנה כי כאשר מקבלי ההחלטות בכל אחד משלושת הטבלואידים הישראליים מדמים בנפשם את "הקורא הסביר", מתנפח מעל ראשם ענן מחשבה שמאוכלס באיבר אחד בלבד – לב. מבחינתם, זו תמצית קיומו של הנמען התקשורתי. כל החצים (והתותחים ופצצות המצרר) מכוונים אליו.
פסיבי, תשוש, שותת דם, הלב הזה הוא איבר אומלל למדי. מדי יום, לעתים כמה פעמים ביום, מתזזים אותו כלי התקשורת אנה ואנה. זעם, לעג, גאווה, חשש, עוד חשש ועוד קצת חשש, על-פי האירועים והצורך. בתפריט הרגשות ליום זה, א' באב תשע"ב, ה-20.7.2012, המנה שהשף דוחף היא "עצבות".
"מעריב" ו"ישראל היום" בחרו לכותרת הראשית את הביטויים "שיבה עצובה הביתה" ו"השיבה העצובה הביתה", בהתאמה. ב"ידיעות אחרונות" השתמשו בכותרת הזו לפני כמה חודשים, ביום שבו הוטסו ארצה נרצחי פיגוע הטרור בטולוז. הבוקר, כשהרוגי הפיגוע בבולגריה שבים לישראל בארונות מתים, העיתון בוחר לכותרת הראשית בביטוי "נחיתה עצובה". גופן אדום על רקע תצלום של אלמנה.
ב"הארץ" הכותרת אינפורמטיבית: "ארונות הרוגי הפיגוע הוטסו לארץ; נתניהו: איראן במסע טרור עולמי". ב"מקור ראשון" מספקת הכותרת הראשית מידע מתובל בחשש: "בצה"ל נערכים להסלמה בצפון: חשש שנשק כימי יעבור לחיזבאללה".
בשל פיצוץ אוטובוס התיירים הישראלים בבולגריה דחו ערוצי הטלוויזיה שידורי תוכניות בידור. לא רק משום שזמן השידור הוקדש לחדשות, גם מפני שלא נכון לבדר בעת כזו. כמה מהעיתונים הולכים הבוקר בדרכה של הטלוויזיה המסחרית ומתאימים את עצמם למצב הרוח הלאומי. רצועת ההפניות לכתבות הבידור שכלולות בגליון סוף-השבוע של "ישראל היום" (ספורט, גבורה, אוכל, ידוענית) הועברה מראש עמוד השער לתחתיתו. בראש השער מודפסים במקומה תצלומי חמשת הנרצחים בבולגריה: כוכבה שריקי, איציק קולנגי, אמיר מנשה, אליאור פרייס ומאור הרוש. ב"ידיעות אחרונות" הלכו צעד נוסף וסילקו כליל את רצועת ההפניות מעמוד השער. גם כאן תופסים את ראש השער תצלומי חמשת הנרצחים. בפועל, הם משמשים הפניות לעמודים פנימה.
ב"מעריב" לא התאימו את עיצוב השער למצב הרוח הלאומי. זמרת, דוגמנית, שחקנית, סופר ושאול מופז מככבים בראש העיתון הזה, מעל לכותרת העצבות ותצלומי הנרצחים. אכן יש בשילוב משהו צורם. לפחות העיתון אינו מלווה את הבחירה שלו בהסבר מהסוג ששינוי רצועת ההפניות משער גליון שישי היה מעניק לטרוריסטים את הניצחון שבו חפצו (דודו טופז אמר פעם דבר דומה בפתח תוכנית בידור ששודרה ביום של אסון).
ב"הארץ" אין צורך להתלבט אם להעביר את ההפניות אל תחתית עמוד השער או לבטלן כליל. הדיווח החדשותי ממילא שומר על טון של ריחוק, ההפניות ממילא אינן מסבות את תשומת לב הקורא לבדרנים (למעט שחקן אחד).
מה ישראלי בעיניך?
בתשובה לשאלה "איך היה?" עונים רום מוססקו, גיא בקרשטיין, עומר ניימן, אדר קפלן וענר אריאל, חבורה של צעירים לפני גיוס שזה עתה שבה מעיירת הנופש הבולגרית בורגס, במלה אחת: "להיט". החמישה מתארחים במדור "טיסות נכנסות/טיסות יוצאות" [ליאת אלקיים ותומר אפלבאום] של מוסף "הארץ". יש להניח כי המוסף ירד לדפוס לפני שנודע על הפיגוע בישראלים בעיר הנופש. "כבר הכל שם בעברית", אומר אחד מהם. "השלטים בעברית. בבאסטות אנשים קוראים לעצמם 'משה זין גדול'. המוכרים צועקים לך: 'בוא, בוא ישראלי, תקבל הנחה'".
"ידיעות אחרונות" מספק את הכיסוי הנרחב ביותר לפיגוע בבולגריה. כל התוכן המערכתי בעמודי החדשות המוגדלים של גליון יום שישי, עד עמ' 9 (כולל), מוקדש לאירוע. תצלומי ענק, שני שליחים, הטרגדיות של ההרוגים, כותרות באדום בהיר על רקע אדום כהה, ביקורת על רמת האשפוז בבולגריה, תפילה לבורא עולם וטור קצר מאת טלי בן-עובדיה שכותבת: "ברגעים כאלה זה מתבהר. יש משהו שאף בן מדינה אחרת לא ירגיש אף פעם: תחושת הביטחון הזאת שהמדינה תעשה הכל. לא תשאיר אף פצוע בשום נקודה בעולם". בן-עובדיה מוסיפה כי "משהו בהרקולסים הנוחתים בבולגריה, כשבקוק-פיט יושבים יפי הבלורית והסרבל, מחזיר אוטומטית את תמונות ההרקולסים שנחתו באוגנדה", ואחר-כך תוהה מדוע אין ערבות הדדית דומה בישראל פנימה, כלפי אנשים כמשה סילמן.
ב"מעריב" סיקור דומה, קצר יותר ומדמם פחות מבחינה גרפית. ב"ישראל היום" בחרו כרקע לעמודים שמוקדשים לאירוע בשחור-אבל במקום באדום-דם. את זריקת הגאווה הלאומית מספקת ידיעה נרחבת על כוחות הסיוע הישראליים. "הם היו כמו מלאכים", נכתב בכותרת הידיעה, לרוחב כפולת עמודים. כותרת המשנה קוראת: "כואבים ומבולבלים המתינו הפצועים הישראלים לסיוע בבורגס, ואחרי ליל בלהות הוא הגיע. במבצע אווירי הועלו 36 מהנפגעים על מטוסי ההרקולס של חיל האוויר בדרך לבתי-חולים בישראל. אחת הפצועות: 'פרצנו בבכי כשראינו את החיילים והרגשנו כבר קרוב לבית'". את מקומה של בן-עובדיה תופס אבי כהן, שליח העיתון לבורגס, שטוען כי "אין הרבה מדינות בעולם עם דאגה כזו [לאזרחיהם]". ביקורת על הזנחת אזרחים במדינה פנימה אינה כלולה בטורו.
דן מרגלית משחק יאיר לפיד ושואל את עצמו ואת קוראיו, "מה יותר ישראלי מחמישה קברים חדשים של אנשים צעירים, שלא כולם הכירו אחד את האחר, אבל נפלו קורבן לטרור נורא אשר גדע את הדבר היחיד המשותף להם - עתיד, תקווה, אופטימיות?". אחר-כך שואל מרגלית, "מה יותר אירופי ממי שנולד בשבדיה כבן למהגר אלג'ירי, ודבר מעקרונות מדינת הסעד הסקנדינבית אינו מביא אותו ליהנות ולהשתלב במנעמיה, אלא הוא בוחר לחזור אל עולם חשוך, ישן, אכזר, רצחני?".
מרגלית מכוון למהדי מוחמד גזאלי, שאתמול דווח כי הוא המחבל שאחראי לפיגוע. הבוקר מעדכנים אתרי החדשות כי הוא ככל הנראה אינו המחבל ("מעריב" הוא העיתון היחיד שבו מדווח [לירן לוטקר] על הכחשת השב"כ השבדי). "מה גם יותר אנטישמי מזה?", מוסיף מרגלית ושואל ביחס לגזאלי. "[...] מה עשו לו היהודים? מה בזן שלו של האסלאם ובאווירה הרווחת בעשרות השנים האחרונות בשבדיה הופך את ישראל לאויב במקום שבו היא כמעט אינה ממלאה כל תפקיד?".
ימים סוערים
בצד שער "מקור ראשון" מודפס טור תצלומים מהשבוע האחרון. "אירוע רודף אירוע", נכתב מעל. העיתון מזכיר את שלל האירועים הדרמטיים שהתחוללו בימים האחרונים, ביניהם מפגין שהצית את עצמו, פרישת קדימה מהממשלה, מטען החבלה שהרג את שר ההגנה הסורי, והפיגוע בבולגריה.
גם שלמה ארצי פותח את טורו במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" בסיכום השבוע הדרמטי שחלף. "הימים סוערים", הוא כותב. "משה סילמן, איש מיואש ואמיץ עד פחד, שורף את עצמו ברחובות ומזעזע אותנו. עיריית לונדון מפסיקה לברוס ספרינגסטין את זרם החשמל בהופעה בלונדון בשעה 10 וחצי, ואילו לנו בהופעה (בבריכת הסולטן בירושלים) רק ב-11 וחצי, בגלל חביבות העירייה והשוטרים".
לצד טורי פרשנות נרחבים על הנעשה בבולגריה, מתייחסים עיתוני סוף-השבוע בהרחבה להצתה העצמית של סילמן ולפרישת קדימה מהממשלה (משום מה אין עיתונאי, למעט ארצי, שמקדיש תשומת לב דומה לשערורייה שעוללה עיריית לונדון לספרינגסטין).
"ההצתה-לדעת היתה המחאה האחרונה של סילמן, שהובס אך לא נכנע", כותב דני גוטוויין במדור הדעות של "הארץ". "במהלך האחרון שביצע כאיש פוליטי שב וניסה להשפיע על שתי זירות המאבק שבהן כשל בשנה האחרונה - המאבק בתאצ'ריזם הישראלי והמאבק על דרכה של המחאה. [...] ובהציתו את עצמו בלב מחאת המעמד הבינוני הוא חשף את חדלונה והאיר את הדרך שבה היא מסרבת ללכת: מחאה פוליטית משולבת וחוצת מעמדות".
יואל מרקוס, לעומת זאת, טוען כי המחאה החברתית מיצתה את עצמה וקורא להתמקדות בקלפי הבחירות. "עם כל הצער על גורלו של סילמן, הניסיון להופכו לבן דמותו של הירקן התוניסאי ששרף את עצמו, הצית בכך את המהפכה בארצו והפיל שלטון אחרי שלטון, אינו לעניין", הוא כותב. "סילמן הוא איש שהגורל התאכזר אליו. ישראל אינה מדינה מושחתת, ראשיה לא מחזיקים כספות בשווייץ ולא מוציאים להורג את שוחרי הדמוקרטיה. לא מנהיגי ישראל הביאו את סילמן למצבו הטרגי. לביורוקרטיה שלנו יש חיים משלה, והיא יכולה בעצמה להוציא מהכלים את מי שזקוק לסיועה כדי לקבל מה שמגיע לו כדין".
במוסף "יומן" של "מקור ראשון" מביע אורי אליצור עמדה דומה מאוד (למעט הקריאה להחליף את נתניהו בבחירות הבאות). "סילמן הוא לא אחמד בועזיזי ולא יאן פאלאך, מהסיבה הפשוטה שבניגוד מוחלט לשלטון הדיקטטורי בתוניס ולשלטון הסובייטי בפראג, ישראל היא מדינה דמוקרטית וחופשית, והשלטון בה עומד למבחן הציבור בכל ארבע שנים", הוא כותב. לפי אליצור, "בכל מדינה ובכל שיטה כלכלית חברתית יהיו אנשים כמו משה סילמן שהתמוטטו וירדו מנכסיהם ושחובותיהם עולים עשרת מונים על הכנסותיהם. אם תחליף את הקפיטליזם בסוציאליזם או להפך, אנשי השוליים האומללים לא ייעלמו. לכל היותר הם יתחלפו".
עד שיבוא הסוציאליזם ואנשי השוליים הנוכחיים יתחלפו באחרים, מספקת הכתבה המרכזית במוסף "צדק" של "מקור ראשון" הצצה למצבם של אנשי השוליים החיים תחת המשטר הקפיטליסטי. טל רוזנר כותבת על עמותת ידיד, שתומכת במחוסרי דיור. בעמותה, כך נכתב בכותרת המשנה, "מפנים אצבע מאשימה לממשלה, שבמשך עשרות שנים לא דאגה לדיור הציבורי בישראל, עיכבה חקיקה והתעלמה מציבור העניים שאין מי שישמיע קולו בשבילם. 'הם פשוט לא מצטלמים טוב', מסבירים בעמותה".
בכתבה מתראיינת בהרחבה מנהלת המחלקה המשפטית של עמותת ידיד, לצד ח"כ דב חנין. כמו כן מצוטטים נתונים ממחקר של האגודה לזכויות האזרח שבדק את התנערות ממשלות ישראל מחובתן לספק שירותים חברתיים לאזרחים. במוסף "השבוע" של "הארץ" משוחח אור קשתי עם מנהלת מרכז הסיוע של עמותת ידיד, ומשרטט תמונה דומה של מצב מחוסרי הדיור בישראל.
מעשהו החריג של סילמן מביא לפרסומים בנושאים חברתיים גם ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב". עינת פישביין מפרסמת בעומק "מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" כתבה המסכמת כיצד אזרחי מדינת ישראל נזנחו על-ידי ממשלותיהם, על סמך אותו מחקר של האגודה לזכויות האזרח שמוזכר גם ב"מקור ראשון". לקראת סוף "מוספשבת" של "מעריב" מתפרסמת כתבה מאת שרה ליבוביץ-דר על אותו הנושא, עם דגש על הפוליטיקאים. "כך הפרו ראשי ממשלה, שרי שיכון ושרי אוצר את התחייבותה של המדינה לספק קורת גג למי שידו אינה משגת", לשון כותרת המשנה. ליבוביץ-דר דורשת משרי רווחה, שיכון ואוצר, בעבר ובהווה, תגובות למחדל המתמשך.
אפילו למוסף "7 ימים" מגיעות רוחות המחאה החברתית. אחד הטקסטים שמובלטים מתוך ראיון שקיים צחי כהן עם הדוגמנית וכוכבת הטלוויזה דפנה שחר ובעלה חבר-הכנסת הטרי יובל צלנר מביא את הציטוט הבא, מפיו של צלנר: "גם עלינו רובצת משכנתה וגם אנחנו מתמודדים עם יוקר המחיה בישראל. אנחנו בודקים מחירים לפני סוף-שבוע בחו"ל".
בשולי החדשות
א. במוסף "צדק" של "מקור ראשון" מדווח יהודה יפרח כי עו"ד מרואן דלאל, לשעבר פעיל בארגון עדאלה, שהגיש עתירות בולטות ואף מונה לתובע בבית-הדין הפלילי הבינלאומי, הגיש לפני כחודש עתירה לבג"ץ נגד נשיא המדינה שמעון פרס, ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון, השר הממונה על השירותים החשאיים דן מרידור, ראש המוסד לשעבר מאיר דגן, ראש השב"כ לשעבר אבי דיכטר והיועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין. בעתירתו טען כי פרס, שרון, דגן ודיכטר גרמו לו לקבל חוות דעת רפואית מזויפת, שבגינה נאלץ לעבור ניתוח בכבד. עוד טען כי פרס, דיכטר ודגן פרצו לתיבת הדואר האלקטרוני שלו ומקיימים אחריו מעקב. לפי יפרח, שופטי בג"ץ הוציאו בתוך יום פסק דין בהול "ודאגו שמזכירות בית-המשפט העליון תעביר אותו מיידית לגזנך בית-המשפט, לפני שהתקשורת תשים עליו יד".
ב. זהו השבוע השלישי ברציפות שבמדור של ארי שביט לענייני המתקפה האפשרית על איראן (מוסף "הארץ") מתראיין אדם המתנגד למתקפה. אחרי עוזי ארד וגיורא איילנד מגיע השבוע תורו של קובי ריכטר, שמסביר מדוע אין מקום לתקיפה ישראלית. "ראש הממשלה ושר הביטחון יכולים להיות מונעים משיקולים שאינם רציונליים, ומכך אני מודאג", הוא אומר.
במוסף "יומן" של "מקור ראשון" מתריע אמנון לורד מפני ההסתה נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו. "ההסתה היא טוטלית ומקיפה את כל תחומי הפעילות של הממשלה ואת כל תחומי החיים, כולל החיים עצמם", הוא כותב. "[...] ההיסטריה נגד תקיפה באיראן מתחילה להצטייר כאמצעי להדלקת הניצוץ".
ענייני תקשורת
אמילי גרינצווייג מדווחת ב"הארץ" כי מנחם בן מונה למגיש תוכנית האקטואליה של רשת ב', "סדר יום", לצד המגישה הקבועה קרן נויבך. "נראה כי ההוראה נועדה להיענות ללחצים פוליטיים המופעלים על הנהלת הרשות כדי לפגוע בתוכנית, שעוסקת באופן ביקורתי בנושאים חברתיים וכלכליים", מצוטט "בכיר ברשות". "מדובר בהחלטה מקצועית של מנהל הרדיו מיקי מירו, שמטרתה להפוך את השידורים מגוונים ומעניינים יותר", מצוטטת תגובת רשות השידור.
ב"דה-מרקר" כותבים חגי עמית ונתי טוקר על ההפסדים שנגרמים לחברה הציבורית דסק"ש כתוצאה מהשקעותיה בחברה הציבורית מעריב. "רבים מחברי דירקטוריון דסק"ש יושבים גם בדירקטוריון של 'מעריב'", הם מציינים. מומלץ לקרוא את הכתבה במלואה.
ב"גלובס" מותח מתי גולן ביקורת חריפה על מועצת העיתונות, שגנזה תלונה נגד דרור אידר ואורי אליצור בגין כתיבת נאומים לראש הממשלה והמשנה לראש הממשלה. "כל עוד ההחלטה הזאת ממשיכה להתקיים, הגוף שנתן אותה הופך להיות המועצה להשחתת העיתונות", כותב גולן.
במוסף "G" של "גלובס" שתי כתבות מעניינות מאת חן שליטא. האחת מוקדשת לקמפיינים שליליים, בעקבות פסק הדין של השופטת מיכל אגמון-גונן, שבו ביקרה את הקמפיין שהובילו יועצי התקשורת רונן צור ומוטי מורל נגד איש העסקים אלי עזור. הכתבה כוללת תגובה מפי צור: "הקמפיין הנגטיבי שאנו מציעים הוא בסך-הכל העצמה של אירועים קיימים באמצעות הגשה מחודשת שמתאימה לצורכי הקמפיין. [...] לא אמרנו שום דבר שהוא המצאה או עלילה. חוק יסוד אי-עשיית נאחס עדיין לא עבר, וזכותנו במסגרת מאבק עסקי להבליט הקשרים לא מחמיאים של דמות כזו או אחרת, כל עוד זה נעשה במסגרת החוק".
כמה עמודים קודם לכן מתפרסם ראיון שערכה שליטא עם אמנון דנקנר. עיקרו מוקדש לאהוד אולמרט, חלקו הקטן לעופר נמרודי. "עופר נמרודי היה המו"ל הכי נאור, הכי מתירני והכי לא מתערב בעבודתם של עיתונאים, לפחות בתקופתי כעורך", אומר דנקנר. "[...] אם יעשה הון ענק בגז, הוא ייקח עיתון שוב, לא יודע אם 'מעריב', אבל עיתון. הוא מלא תשוקה לזה".
ב"מקור ראשון" מראיינים יוחאי עופר ואמנון לורד את הצנזורית הצבאית הראשית תא"ל סימה ואקנין-גיל. "צנזורה היא באמת מונח בעייתי שגם יוצר התנגדות", היא אומרת להם. "אולי היה טוב לשנות את השם, כי לוקח לנו זמן להסביר את המהות שלנו". כותרת הראיון: "במלחמה הבאה יהיה נציג צנזורה בכל מערכת".
אתי אברמוב מדווחת ב"ידיעות אחרונות" כי העיתונאי אלקנה גלי, שכיהן בין היתר כשליח העיתון בפריז ורכז הכתבים של העיתון, מת אתמול בגיל 89. הלווייתו תתקיים היום בקריית-שאול.