מתברר שהאמירה של השופט ברנדייס, שעיתונאים כל-כך אוהבים לצטט – "אור השמש הוא חומר החיטוי המשובח ביותר" – כוחה יפה גם לעוולות המתחוללות בתוך כלי התקשורת עצמם. פרשת ההתנצלות הכפויה בערוץ 10 המחישה זאת בעליל. בהחלטתם האמיצה לחשוף לאור השמש (או ליתר דיוק: לאור הזרקורים שבאולפן), בשידור חי, את מורת רוחם מן ההתנצלות הזאת, תרמו ראודור בנזימן, רותי יובל, גיא זוהר ואבנר הופשטיין תרומה שלא תסולא בפז לזכותו של הציבור לדעת. התרעתם הפומבית הדרמטית, שמדובר ב"הנפת דגל שחור", וההעדר הבולט של שמותיהם מרשימת ה"קרדיטים" של המשדר שבו הוקראה ההתנצלות אותתו לצופים שאין הם צריכים לייחס אמינות רבה לנאמר בה.
(צילום: ראלף קאמוס, רישיון cc)
אכן, האתיקה העיתונאית מחייבת התנצלות, אם עיתונאי פירסם עובדה שגויה שפגעה בנשוא הפרסום. אך אם ההתנצלות אינה על פרסום שגוי, אלא נובעת מכניעה של העיתונאי או מעסיקו ללחץ כלכלי ברוטלי – היא אינה משרתת את האתיקה העיתונאית, אלא מחבלת בה אנושות, משום שהיא מוליכה את הציבור שולל. התנצלות כפויה, שבה נאלץ המתנצל לחזור בו גם מדברים נכונים שכתב, היא כשלעצמה שקר, ואין פשע אתי חמור יותר לעיתונאי מלשקר לציבור ביודעין.
אך הנורא מכל הוא שהחוק אצלנו לא רק שאינו אוסר, אלא דווקא מעודד את הפשע האתי הזה. אם בעליו של כלי תקשורת מורה לעיתונאי לפרסם שקר – אפילו כזה שמתנוסס מעליו דגל שחור – או לחזור בו מפרסום אמין, בדוק ומבוסס (שזה, כאמור, בעצם אותו דבר), החוק מחייב את העיתונאי לציית להוראתו, ואם יסרב – יש לבעלים הזכות המלאה לפטרו. כלומר, החוק לא רק שאינו מגבה את האתיקה העיתונאית, אלא סותר אותה בעליל – מתגמל את מפיריה ומעניש את מי שדבקים בה.
גם חוק איסור לשון הרע אינו מגן על העיתונאי הנאמן לכללי האתיקה. גם אם העיתונאי יוכיח שלא התרשל, אלא בדק כנדרש את כל המידע שפירסם, הדבר אינו מבטיח לו חסינות מתביעות דיבה אימתניות. בניגוד למצב בארצות-הברית, אצלנו תובע יכול לדרוש ואף לזכות בפיצויים גבוהים, גם אם לא יוכיח רשלנות או זדון בעבודת העיתונאי. חמור מכך: גם אם לעיתונאי ראיות חותכות לאמיתות הפרסום, החוק מאפשר למעסיקו להתנער ממנו, להתנצל על הפרסום בשמו של כלי התקשורת, ואם העיתונאי מסרב – מטעמים אתיים – להצטרף להתנצלות השקרית, הוא מסתכן בכך שייאלץ לממן לבדו את ההתגוננות מפני תביעת הדיבה.
התסמונת הזאת, שהחוק לא רק שאינו מחסן, אלא נועץ סכין בגבו של העיתונאי ההגון, המקצועי והנאמן לאתיקה, אינה קיימת רק בתחום דיני העבודה ולשון הרע, אלא גם בתחום הפלילי. ואמנם עיתונאי הדבק באתיקה מסתכן לא רק בשבירת מטה לחמו, או בהליכים משפטיים שעלולים לרוששו, אלא באובדן חירותו. את זה לומד כעת על בשרו עיתונאי "הארץ" אורי בלאו.
כל מי שעוקב אחר ההליכים בעניינו של בלאו יודע שהרשויות עדיין מתעקשות להעמידו לדין על עבירות בטחוניות חמורות, שדינן עד 15 שנות מאסר, לא משום שגרם נזק ממשי כלשהו לביטחון – גם הן עצמן כבר מודות שלא הזיק ואף לא התכוון להזיק – אלא אך ורק משום שהכעיס אותן בסירובו למסור לידיהן את כל המסמכים המסווגים שהודלפו לו. אך הרי אילו נענה להן, היה אורי בלאו מפר את העיקרון האתי המקודש של החיסיון העיתונאי. כלומר, גם הוא צפוי להיענש – ובחומרה יתרה – דווקא על דבקותו הבלתי מתפשרת באתיקה העיתונאית.
אין זה הוגן לאלץ עיתונאי לבחור בין ביצוע פשע אתי ובין ביצוע פשע פלילי. גם אין זה ריאלי לצפות שכל העיתונאים, או אפילו רובם, יהיו מוכנים לשלם את המחיר הכבד שמשלמים כעת בלאו, בנזימן, יובל, זוהר והופשטיין על בחירתם להעדיף את הנאמנות לאתיקה על מצוות המחוקק. רב אפוא החשש שלא תהיה תקומה לחופש העיתונאי בישראל אם החוק לא יגבה – ולו גיבוי מזערי – את האתיקה העיתונאית.
חיוני שייקבע בחוק שעיתונאי שיוכיח שנהג כפי שמחייבים אותו כללי האתיקה של מועצת העיתונות יהיה חסין בפני תביעות אזרחיות ופליליות בגין ההתנהגות האמורה, וגם שעיתונאי המפוטר (או אפילו מתפטר) בגלל סירוב להפר את כללי האתיקה יהיה זכאי לפיצויים עונשיים, כפולים ומכופלים, ממעסיקו. אגב, ועדה ציבורית בראשותו של הנשיא דאז של מועצת העיתונות, חיים צדוק, המליצה על כך כבר לפני כ-15 שנה. יש לצפות ולקוות שהמועצה בהנהגתה הנחושה של השופטת דליה דורנר תגאל כעת את ההמלצות החיוניות הללו מתהום הנשייה ותיאבק בנחישות למימושן.
הכותב הוא הפרשן המשפטי של קול-ישראל, והמאמר הוא תמצית דבריו בערב עיון על ספרו "חופש העיתונאי וחופש העיתונות בישראל", שהתקיים במכון ון-ליר בירושלים בשבוע שעבר