תשמעו סיפור: מוסד אקדמי תיכנן כנס על התנהלות התקשורת. המארגנים פנו לדמות ידועה ברשות השידור והציעו לה להנחות את הדיון. הדמות הידועה סירבה בנימוק שהיא חשה שההנהגה החדשה של רשות השידור אורבת לה ומחפשת עילה להדיחה מתפקידה. הפצרות המארגנים לא הועילו, גם לא הנימוק המוחץ שאין בנושא הכנס דבר וחצי דבר הנוגע לרשות השידור.
ללמדנו מה כוחו של הטרור השורר עתה באולפני רשות השידור. עובדים בכירים בארגון הזה, שדרים ידועים ודעתנים, חשים כעלה נידף מול הבוסים שמונו מעליהם לאחרונה. הם מפעילים צנזורה עצמית ולוקחים טווחי ביטחון מוגזמים כדי לא להיקלע, חלילה, למצבי עימות עם מנהליהם. שיקולים ענייניים, או אינטרסים אישיים לגיטימיים (כמו היענות להצעה להופיע בפני סטודנטים), נדחים מפני האילוץ העליון – לא להרגיז את הממונים עליהם ולסכן בכך את הפרנסה.
(צילום: ג'ים קורטז, cc-by-nc)
כך זה ברשות השידור. ומה בערוץ 10, שחרב הסגירה מונפת מעליו? עדות להלך הרוח של עובדיו פורסמה באתר זה והיא שיקפה פיכחון מריר של עיתונאים ותיקים ומנוסים הנחשפים לשוט האילוף של הפוליטיקאים.
רביב דרוקר, התחקירן הראשי והאמיץ של חברת החדשות של הערוץ הזה, שיתף את עמיתיו, בכנס החירום של העיתונאים שנערך בחודש שעבר, בתובנות שלו על יעילות האיומים והסנקציות שמפעיל השלטון כדי לביית אותם:
"אחרי שפעם אחת מעבירים כלי תקשורת בזובור הזה בוועדות הכנסת, כשאתה חוזר אחר-כך לכלי התקשורת שלך עם הבשורה הגדולה 'ניצחתי, נשארנו בחיים', אתה כבר קצת לא אותו בן-אדם. אתה עברת משהו, וזה נכון גם לגבי הפוליטיקאים. פעם אחת הם עוברים את התענוג הזה של עיתונאים ומנהלים של כלי תקשורת שצריכים להתחנף ולהתרפס בפניהם, ואחרי זה כל מערכת היחסים היא כבר לא אותו הדבר".
אלו אינן אבחנות של משקיפים חיצוניים, אלא עדויות אישיות של עיתונאים מקצועיים, שחשים כיצד מרחב הפעולה הטבעי שלהם הולך ונחנק. ומי שחושב שהנגע הזה תחום לכלי תקשורת שיש לשלטון דריסת רגל בהם, מוזמן לקרוא את עדותם של עיתונאי "מעריב" על המתרחש בביתם. יובל דרור הביא השבוע את דבריה המפורשים של רותי סיני, שפוטרה מעיתון זה, ואת ההערכות הנשמעות ברחוב קרליבך על נסיבות פיטוריו של עיתונאי מיומן אחר, אביב לביא.
סיני מספרת כי כתבות שלה שעסקו ביחסם של בעלי הון לעובדיהם ובהשפעת התנהלותם של טייקונים על הפערים החברתיים לא פורסמו. פיטוריו של לביא, כפי שהם נתפסים על-ידי עמיתיו בבית "מעריב", באו, כנראה, על רקע האופן שבו העורך הראשי החדש, ניר חפץ, קורא את רוח המפקד, נוחי דנקנר. גם כאשר לוקחים בחשבון את האפשרות שאלו פרשנויות או עדויות של בעלי עניין – עיתונאים מתוסכלים ושואפי נקם על פיטוריהם, או עמיתיהם הקרובים השותפים לתחושת עלבונם – אי-אפשר להתעלם מההקשר הריאלי של הטיעונים האלה ומדיווחים אחרים על המתרחש ב"מעריב" בתקופה האחרונה.
השידור הציבורי לחוץ אפוא על-ידי השלטון (ועדיין לא הזכרנו את מצוקתם של עובדי הטלוויזיה החינוכית, שמולם מנפנפת לשכת ראש הממשלה בצו סגירה או מיזוג עם רשות השידור, ואת הדרישות החוזרות ונשנות לסרס את כוח השיח הפוליטי של גלי-צה"ל), ואילו בכלי התקשורת שבבעלות פרטית גובר והולך משקלם של האינטרסים העסקיים של המו"לים והזכיינים.
שלא לדבר על צייתנותה של העיתונות החרדית לדעת התורה, יהיה מי שיהיה המפרש אותה, את הרגלה של העיתונות בשפה הרוסית להתיישר לפי קו אידיאולוגי, או עסקי, שמכתיבים גורמים חיצוניים, ואת הערבוביה הבוטה בין תכנים עיתונאיים לתכנים פרסומיים הרווחת בתקשורת בשפה הערבית. טענות על שיקולי עריכה פסולים ב"ידיעות אחרונות", שמניעיהם התחשבות ברצונו של המו"ל, נכללו בתביעות ובתצהירים שהגישו בשנה שעברה לבית-המשפט עיתונאים שהועסקו בעיתון זה, וארי שביט פירסם שלשום מאמר המרמז שאפילו ב"הארץ" הוא חווה התנסות מאיימת על רקע של הטיה אידיאולוגית או קרבה פוליטית של אחד מעורכי העיתון בעבר לראש הממשלה.
אם בארזים נפלה שלהבת, עם מה נותרנו? אה, עם "ישראל היום", עיתון שאינו מפעיל טרור, חלילה, על עובדיו, אלא סומך על הזדהותם המלאה עם הקו שמתווים עורכיו, הלהוטים מצדם למלא אחר ציפיות המממן האמריקאי שלהם, שהציב לעצמו מטרה להקים ולהחזיק עיתון שישביע את רצונם של ראש הממשלה ורעייתו.
אז מה היה לנו? זירה תקשורתית שחלק הארי של שחקניה נע בה כשכבלים על ידיו. עיתונאים, עורכים ושדרים, שזקיפות הקומה האישית והיושרה הפנימית אמורות להיות הלב והריאות של התנהלותם המקצועית, פועלים כיום מתוך תחושה של פגיעות חסרת תקדים. כתבים, פרשנים ותחקירנים, שהדעתנות, האכפתיות והדחף להציג את האמת שלהם הם ההורמונים המכתיבים בדרך כלל את ביצועיהם, פועלים כיום בנמיכות רוח ומתוך תפיסה עצמית של מי שנמצאים תחת אזהרה.
התסמונת הזו מקיפה את כל המרחב התקשורתי, הציבורי והעסקי כאחד, ויש לה אופי מידבק בגלל הסביבה הכלכלית, הפוליטית והתרבותית שבה היא מתפשטת.
נכון אמנם שניתן עדיין למצוא עיתונים ועיתונאים עצמאיים – לא רק "הארץ", אלא גם בעלי טורים נחשבים ב"ידיעות אחרונות", ופה ושם אפילו ב"מעריב", ב"ישראל היום" ובכלי התקשורת האלקטרוניים, אך האקלים האופף את הזירה התקשורתית כולה מעיק ומבשר רעות.