לא נכונה הקביעה שהתנצלות כה גורפת כמו זו שפירסם ערוץ 10 על-פי דרישתו של שלדון אדלסון לא פורסמה מעולם בתקשורת הישראלית. ב-21 בפברואר 2003 הופיעה במקומון הירושלמי "כל העיר" התנצלות מביכה אף יותר, ואף היא הוכתבה על-ידי עורך-הדין ד"ר אביגדור (דורי) קלגסבלד.
מעשה שהיה כך היה: שבוע לפני כן פירסם "כל העיר" כתבת דיוקן על קלגסבלד, שהניעה אותו לאיים בתביעת דיבה תקיפה. עורכי-הדין של "כל העיר", כמו גם המו"ל עמוס שוקן, השתכנעו שאין להם סיכוי להתמודד מול קלגסבלד בבית-המשפט משום שהכתבה, נשוא כעסו, היתה פוגענית ומשמיצה.
הם העדיפו לפרסם נוסח התנצלות מביך ביותר מנקודת מבטם של "כל העיר" ושל כותב הכתבה ועורך המקומון, כפי שהכתיב קלגסבלד, על פני התמודדות משפטית. הם צייתו לכל דרישותיו: בשער "כל העיר" פורסמה הפניה להודעת ההתנצלות, היא עצמה הופיעה בהבלטה רבה בעמוד המערכת הראשון של הגיליון (אחר מקבץ מודעות), היא הצהירה שהעיתון חוזר בו באופן מוחלט משורה ארוכה של אמירות וקביעות שהופיעו בכתבה, והיא כללה הודעה שהכתב הנוגע בדבר פוטר.
בדיעבד התברר שלקלגסבלד היתה עילה טובה להכתיב ל"כל העיר" את תנאיו: הכתבה הוכנה ברשלנות, היה קצר משווע בין הכתב לעורכיו ובינם לפרקליטי המקומון שבהם נועצו העורכים לפני פרסום הכתבה, קלגסבלד הזהיר מראש את העיתון לבל יכפיש את שמו. הנוסח הבוטה של ההתנצלות ומיקומה היו אמנם חסרי תקדים, אך מנקודת מבטו של הנפגע, הם הלמו הן את סגנון הכתבה שפגעה בו והן את היקפה.
גם לשלדון אדלסון היתה לכאורה סיבה מספקת לתבוע התנצלות מחברת החדשות של ערוץ 10, או לאיים עליה בתביעת דיבה. הכתבה שעוררה את זעמו כללה שתי קביעות שהוא כופר בהן לחלוטין: שהוא השיג בנוהל חריג ותודות לקשריו את הרישיון לנהל מפעל הימורים בלאס-וגאס, ושהוא נותר חייב כביכול 400 אלף דולר לאחד מקבלני המשנה שלו.
אלו אמירות חמורות כלפי כל אדם, בוודאי כלפי איל הון שהמוניטין העסקיים שלו יקרים בעיניו, ואם אינן נכונות, הוא זכאי בגינן לתיקון בולט ולהתנצלות חד-משמעית. זה מה שדרש פרקליטו של אדלסון מערוץ 10 וזה גם מה שהשיג, לאחר שהזהיר מראש את חברת החדשות מפני פרסום הכתבה. נוסח החרטה וההכאה על חטא שהוקרא בליל שבת בפתח מהדורת "השבוע" היה נוקב וכולל.
משמאל בכיוון השעון: שלדון אדלסון, עורך-דינו דורי קלגסבלד, עורך "ישראל היום" עמוס רגב (צילומים: "העין השביעית", ארכיון)
ובכל זאת יש הבדל תהומי בין שני המקרים. בפרשה של "כל העיר" היתה הכרה של העיתון שהוא אכן נכשל כישלון מחפיר בהבאת הכתבה לדפוס ובכך שחלק מהותי מתוכנה לא נבדק כראוי ולכן הוציא את דיבתו של קלגסבלד רעה. בפרסום על אדלסון לא הגיעה מערכת החדשות של ערוץ 10 למסקנה דומה. היא עומדת על דעתה שעיקר ממצאיה נכונים ושלא ניתנה לה הזדמנות מספקת למצות את ההתדיינות עם באי-כוחו של אדלסון על הדרך שבה יובהרו, או יתוקנו, שתי הקביעות שהן מושא תלונתו.
ככל הידוע, האפשרות להביא את המחלוקת בעניין זה להכרעתו של בית-המשפט עמדה אף היא על הפרק מנקודת מבטו של ערוץ 10. אלא שבניגוד למקרה "כל העיר", שבו הגיעו העורכים והמו"ל למסקנה שאין להם ברירה אלא לקבל את תכתיביו של קלגסבלד, במקרה של חברת החדשות של ערוץ 10 הברירה הזו הונחתה עליה על-ידי הזכיין רון לאודר.
במלים אחרות, הביצועים המקצועיים של הכתב, אבנר הופשטיין, של עורכיו, רותי יובל וראודור בנזימן (קרוב משפחתו של הח"מ), ושל יועציה המשפטיים של מהדורת "השבוע" שליוו את הכנת הכתבה מראשיתה לא הועמדו במבחן. ההכרעה נפלה כתוצאה מהתערבות חיצונית, של הזכיין, שלא ברר באמצעי השכנוע: על-פי הפרסומים, הוא איים לנתק את צינור החמצן הפיננסי המאפשר לערוץ להוסיף להתקיים.
על כך יצא הקצף. עיתונאי ערוץ 10 חשים ששיקולים זרים, שאין להם דבר עם בחינת התנהלותם המקצועית, הכתיבו את התוצאה העגומה. לשיטתם, ההתנצלות נכפתה עליהם, ואין היא תוצאה מחויבת המציאות מאיכות הכתבה ששידרו. הם חוששים מהתקדים שנוצר: קשרים עסקיים, או אישיים, בין מו"לים עלולים להכתיב את התכנים שכלי התקשורת מפרסמים. הם גם חשים מתוסכלים ונעלבים: ההתנצלות פוגעת במוניטין המקצועיים שלהם, וכאילו אין די בכך, נאסר עליהם עתה לפצות את הפה ולהסביר את נקודת מבטם; זה אחד מתנאי ההתנצלות שערוץ 10 נכנע להם.
האקולוגיה האופפת את הפרשה הזו ראויה לשימת לב. חברת החדשות של ערוץ 10 מוצאת את עצמה מבודדת וממודרת בתוך ערוץ הבית שלה, ולא ניתנת לה הזדמנות הוגנת להיאבק על שמה ולהשיב לאדלסון מלחמה. קהילת העיתונאים הישראלית מגלה כלפיה אמפתיה משם שלדעתה לתקדים שיצר המו"ל, רון לאודר, בתכתיב שהנחית על חברת החדשות, ונתפס ככניעה ללחציו של טייקון עמית, עלולות להיות השלכות חמורות על חופש הביטוי.
עורכי-הדין המייעצים לערוץ 10 אינם מגלים את רוח הלחימה המצופה מהם, אלא משכנעים את הערוץ להיענות לדרישותיו של אדלסון. עורך-הדין המייצג את אדלסון חווה סיקור נשכני מצד כלי תקשורת כשהיה מעורב, להוותו, בתאונת דרכים קטלנית. הפרשה הזו פורצת בשלהי המחאה החברתית, שאחד מיעדיה המוצהרים הוא מאבק בעוצמת היתר של בעלי ההון.
יובל דרור כבר עמד כאן שלשום על קשר אפשרי בין מחאת האוהלים לתגובת עיתונאים, ואולי גם חלקים בציבור הרחב, להתנהלות שלדון אדלסון מול ערוץ 10 ולהיותו, בד בבד, המו"ל של "ישראל היום". הדבר מעמיד את אדלסון באור מוזר: מהצד האחד הוא בעליו של עיתון שחופש הביטוי, גם החופש לטעות ולתקן, אמור להיות צרוב בדי.אן.איי שלו, ומהצד השני הוא מתנהל מול ערוץ 10 כאיש עסקים כוחני. מהצד האחד, הוא מו"ל של כלי תקשורת שמטבע בריאתו פועל על-פי כללי משחק שבהם מתנהל שיג ושיח בין סוקר למסוקר במצבים של חילוקי דעות (שיג ושיח שכולל גם פנייה לערכאות); מהצד השני, הוא מנחית על ערוץ 10 תכתיב חיצוני (באמצעות רון לאודר), זר להידברות המקובלת במצבים כאלה, שלא מותיר לעושי דברו ברירה אלא להיכנע לתנאיו.
לא פחות משהתנהלותו של אדלסון צורמת במקרה זה, מקוממת התנהלותה של מערכת החינמון שהוא מממן. "ישראל היום" מצטייר כמי ששמח לאידה של חברת החדשות של ערוץ 10, כמי שרואה בה יריב. אפשר היה, אולי, לגלות סלחנות כלפי עיתונאי "ישראל היום" לו היתה מתפרצת מהם, בדיווחיהם, עוינות כלפי עיתון מתחרה כמו "ידיעות אחרונות". פחות מובן מדוע הם סיקרו את הפרשה הזו באופן עוין ומגמתי כשמושא משטמתם הוא ערוץ טלוויזיה שלכאורה לא אמורה להיות להם הטיה מיוחדת כלפיו.
אלא אם מגיעים למסקנה שהמערכת העיתונאית של "ישראל היום" חשפה את ערוותה: היא נרתמה לייצג את אדלסון ואת האינטרס שלו. באופן לא מפתיע, היו בה אף כאלה שנימקו את יחסם לחברת החדשות של ערוץ 10 בעמדות פוליטיות שמאלניות שהם מוצאים בה.